🐕 הכלב מהעמותה

כבר שנתיים ביקש אורי מהוריו כלב. בכל יום הולדת, בכל חג ובכל פעם שראה כלב ברחוב, חזר על אותה בקשה. "כלב זו אחריות גדולה," אמרה אמא. "צריך לטייל איתו, להאכיל אותו ולנקות אחריו, גם כשיורד גשם וגם כשאין חשק." 🔊

בסוף הסכימו ההורים, אבל בתנאי אחד: לא קונים כלב בחנות, אלא מאמצים כלב מעמותה. "בעמותה יש הרבה כלבים שאין להם בית," הסביר אבא, "וכל אחד מהם מחכה למשפחה שתאהב אותו." 🔊

ביום שישי נסעו כולם לעמותה שליד המושב. בחצר הגדולה רצו כלבים מכל הגדלים והצבעים. גורה לבנה וקטנה קפצה על אורי וליקקה את ידו. "את זאת אני רוצה!" קרא. אבל המתנדבת, שירה, הצביעה על פינה שקטה. שם שכב כלב חום וגדול, עם אוזן אחת עומדת ואוזן אחת מקופלת. 🔊

"זה שוקו," אמרה שירה. "הוא כבר בן שש, ונמצא אצלנו כמעט שנה. את הגורים מאמצים מהר, אבל כלבים מבוגרים מחכים הרבה זמן." אורי התקרב לאט והושיט יד. שוקו הרים את הראש, הריח את האצבעות שלו והניח את הסנטר על כף ידו. 🔊

אורי הרגיש חום בלב. הוא הסתכל על הגורה, שכבר שיחקה עם משפחה אחרת, ואחר כך על שוקו. "אני חושב שהוא בחר בי," אמר בחיוך. ההורים הביטו זה בזה והנהנו. 🔊

בשבועות הראשונים שוקו היה ביישן. הוא הסתתר מתחת לשולחן ולא נגע באוכל כשמישהו הסתכל עליו. אורי לא התייאש. בכל בוקר קם מוקדם, טייל איתו סביב הבניין ודיבר אליו בקול רך, גם כשמיהר לבית הספר. 🔊

יום אחד, כשאורי חזר מבית הספר, חיכה לו שוקו ליד הדלת וכשכש בזנבו בכל הכוח. מאז הוא ישן ליד המיטה של אורי בכל לילה. "חיכית הרבה זמן," לחש לו אורי, "אבל עכשיו יש לך בית." 🔊