שירה נשארה במקום
סיפור · כיתה ד׳ · 6 שאלות
הבוקר היה בהיר, והאוטובוס עצר בחניון שליד הנחל. כיתה ד׳2 יצאה לטיול השנתי, והילדים קפצו החוצה עם כובעים ותיקים על הגב. לפני שיצאו לדרך אסף המדריך, עמרי, את כל הילדים סביבו. "יש לי שלושה כללים," אמר. "שותים הרבה מים, הולכים רק בשביל המסומן, ואם מישהו מתרחק מהקבוצה ולא רואה אותנו, הוא נשאר במקום שבו הוא נמצא ומחכה. אנחנו נחזור לחפש אותו." שירה הקשיבה בחצי אוזן. היא כבר חשבה על הכריכים שבתיק.
השביל עבר בין שיחים ירוקים ועצי אלון, ומדי פעם נשמע פכפוך של מים. באמצע המסלול ראתה שירה פרפר כתום שישב על שיח. היא עצרה לצלם אותו, ואחר כך עוד פרפר, ועוד אחד. כשהרימה את הראש, השביל היה ריק. היא לא שמעה את הקולות של הכיתה ולא ראתה אף אחד.
שירה הרגישה שהבטן שלה מתכווצת. היא רצתה לרוץ קדימה ולחפש את הקבוצה, אבל אז נזכרה בדברים של עמרי. "נשארים במקום," אמרה לעצמה בקול. היא התיישבה בצל של עץ, ליד הסימון של השביל, שתתה מים ונשמה לאט. כדי להירגע, היא ספרה את הסלעים הלבנים שסביבה. היא גם נזכרה שבתיק יש לה משרוקית קטנה, ושרקה בה בכל כמה דקות.
עברו כמה דקות שנראו לה כמו שעה שלמה, ואז שמעה מישהו קורא בשמה. זה היה עמרי, ואיתו המורה דורית. "שמענו את המשרוקית שלך," אמרה דורית. "מצוין שנשארת כאן," אמר עמרי. "אילו היית הולכת, היינו מחפשים אותך במקום הלא נכון, וזה היה לוקח הרבה יותר זמן." שירה הרגישה שהלב שלה חוזר לפעום לאט.
בהמשך הטיול הלכה שירה ליד חברתה מאיה ולא התרחקה מהקבוצה. בערב, אחרי מקלחת ארוכה, כשאמא שאלה אותה מה הדבר החשוב ביותר שלמדה בטיול, שירה חשבה רגע וענתה: "שכדאי להקשיב לכללים, גם כשהם נשמעים משעממים."