בעברית יש שתי דרכים להביע שייכות: עם המילה ״של״ — הבית שלנו — או עם סיומת — ביתנו. המשמעות זהה, אבל הצורה המחוברת קצרה יותר ונשמעת חגיגית. פוגשים אותה הרבה בספרים, בשירים ובברכות, וגם בדיבור: ״שמי דנה״, ״לדעתי״.
הסיומות דומות לכינויי הגוף: ביתי (שלי), ביתך (שלך), ביתו (שלו), ביתה (שלה), ביתנו (שלנו), ביתכם (שלכם), ביתכן (שלכן), ביתם (שלהם), ביתן (שלהן). ״נו״ מזכירה את ״אנחנו״, ו״כם״ את ״אתם״. מילים בנקבה שמסתיימות ב־ה׳ מקבלות ת׳: משפחה — משפחתי, ארוחה — ארוחתו.
כינוי השייכות הופך את המילה למיודעת, ולכן לא מוסיפים לה ה׳: לא ״הספרי״ אלא ״ספרי״. אבל שם התואר שאחריה מקבל ה׳: ״ספרי החדש״. וכשהיא מושא ישיר באה לפניה ״את״: ״סידרתי את חדרי״. טעות נפוצה היא כפילות: ״ספרי שלי״. בוחרים דרך אחת — ״ספרי״ או ״הספר שלי״.

