כשהעברית חזרה להיות שפה מדוברת, הדוברים שאבו מהתנ״ך מילים, צירופים ומשפטים שלמים. חלקם נכנסו לשפה כל כך עמוק, שאנשים אומרים אותם בלי לדעת מאיפה הם באו. ״ארץ זבת חלב ודבש״ מופיע לפי התנ״ך בספר שמות ובספרים נוספים כתיאור של ארץ ישראל, והיום אומרים אותו על כל מקום שיש בו שפע. ״אין חדש תחת השמש״ בא מספר קהלת, ופירושו שכל מה שקורה כבר קרה בצורה כזו או אחרת.
יש ביטויים שהמשמעות שלהם השתנתה. ״קול קורא במדבר״ מופיע בספר ישעיהו כקריאה של נחמה ותקווה, והיום אומרים אותו על מי שמזהיר ואף אחד לא מקשיב לו. ״הכתובת על הקיר״ מבוסס על סיפור בספר דניאל על כתב מסתורי שהופיע על קיר הארמון; היום הוא מתאר סימנים ברורים לבאות.
איך מזהים ביטוי מהתנ״ך? סימן אחד הוא מילים עתיקות שכמעט לא אומרים היום, כמו ״אנכי״ במקום ״אני״, ״חפץ״ במובן של ״דבר״ או ״זבת״. סימן אחר הוא מבנה חגיגי וקצבי. כשמכירים את הסיפור שמאחורי הביטוי, קל יותר לזכור אותו ולהשתמש בו נכון.