כשמופיע דבר חדש בעולם, צריך לו שם. יש כמה דרכים ליצור מילה: לשים שורש עברי במשקל מתאים (מחשבון מהשורש ח־ש־ב), לחבר שתי מילים (רמזור), לתת משמעות חדשה למילה עתיקה (חשמל), או פשוט לשאול מילה משפה אחרת. המילים השאולות נקראות ״מילים לועזיות״.
גם מהערבית נכנסו לעברית המדוברת מילים רבות, כמו ״סבבה״ ו״יאללה״. בישראל יש גוף רשמי שעוסק במילים חדשות: האקדמיה ללשון העברית, שהוקמה בחוק בשנת 1953. לפעמים היא מציעה מילה עברית במקום מילה לועזית, והציבור מאמץ אותה; ולפעמים לא — ״מרשתת״, שהוצעה במקום ״אינטרנט״, לא נקלטה בדיבור.
למילה עברית יש יתרון: אפשר להבין אותה גם בלי לשמוע אותה קודם, כי השורש והמשקל מסבירים אותה. למילה לועזית יש יתרון אחר: היא מחברת אותנו לעולם, ולפעמים היא קצרה ונוחה. גם מילים לועזיות מקבלות בעברית מין דקדוקי: ״טלפון חדש״, ״פיצה חמה״.

