המילה ״גטו״ באה מוונציה שבאיטליה: בשנת 1516 נדרשו יהודי העיר לגור ברובע מיוחד, שנקרא כך. מאז נקראו גטו רובעים שבהם הופרדו יהודים, ובאירופה היו גטאות כאלה במשך מאות שנים. אבל הגטאות של הנאצים היו שונים וקשים הרבה יותר — הם נועדו לבודד את היהודים, להחליש אותם ולרכז אותם לקראת השמדה.
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ב־1939 הקימו הנאצים גטאות בערים רבות, בעיקר בפולין ובמזרח אירופה. הגדול שבהם היה גטו ורשה. משפחות רבות נדחסו בדירה אחת, היה רעב קשה, ומחלות התפשטו. ובכל זאת, אנשים ניסו לשמור על צלם אנוש: הקימו בתי ספר בסתר, ספריות, תיאטרון ועזרה הדדית, וכתבו יומנים כדי שהעולם יידע.
בגטו ורשה אספה קבוצה בהנהגת ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום מסמכים על החיים בגטו, וטמנה אותם באדמה בפחים ובכדי חלב — וחלק מהם נמצאו אחרי המלחמה. ב־1943 פרץ בגטו ורשה מרד של צעירים יהודים, שלחמו בנאצים במשך שבועות. טעות נפוצה היא לחשוב שכל גטו היה מחנה: הגטו היה חלק מעיר, ומחנות הריכוז וההשמדה היו מקומות אחרים.