פטיפון הוא מכשיר שמסובב תקליט על צלחת, בזמן שמחט עדינה עוברת בחריץ שבתקליט. הגלים הזעירים בחריץ מרעידים את המחט, והרטט הופך לצליל.
הרעיון של הקלטת צליל בחריץ הוא בן יותר מ־140 שנה: בסוף המאה ה־19 הומצאו הפונוגרף והגרמופון, ומהם התפתח הפטיפון. תקליטים מסתובבים לרוב ב־33⅓ סיבובים לדקה (תקליט ארוך) או ב־45 (תקליט קצר). לפטיפון של די־ג׳יי יש מנוע חזק שמגיע מהר למהירות, ופיידר פיץ׳ לשינוי מהירות.
די־ג׳יי אוהבים פטיפונים כי אפשר לגעת בתקליט: לעצור אותו, להחזיר אותו לאחור, להאיץ מעט ביד ולעשות סקרץ׳. גם היום, כשרוב המוזיקה בקבצים, יש מערכות שבהן תקליט מיוחד ״שולט״ בקבצים במחשב — כך נשארת התחושה של ויניל.
💡 איך זוכרים? פטיפון = מסובב תקליט, מחט קוראת את החריץ.
תקליט ויניל הוא דיסק מפלסטיק מסוג ויניל, שעל כל צד שלו יש חריץ ספירלי אחד ארוך. קירות החריץ מגולים בגלים זעירים — ״צורת הצליל״ — שהמחט של הפטיפון קוראת.
פיידר פיץ׳ (או פיידר טמפו) הוא מחוון בפטיפון, בנגן או בקונטרולר שמאיץ או מאט את השיר — בדרך כלל בטווח של כמה אחוזים — כדי להשוות את ה־BPM שלו לשיר אחר.
עוד מושגים מהשיעור "ציוד של די־ג׳יי — פטיפונים, נגנים, מיקסר ואוזניות"