במכונות הראשונות היו דפוסים קבועים מראש, כמו ״ואלס״ או ״רומבה״, ללוות נגני עוגב. בסוף שנות ה־70 ובשנות ה־80 הגיעו מכונות שאפשר לתכנת בהן ביט משלך, צעד אחר צעד, עם צלילים מסונתזים או דגימות של תופים אמיתיים. הצלילים המיוחדים שלהן — קיק עמוק ומתמשך, מחיאות כפיים חשמליות — הפכו לסימן היכר.
מכונות תופים זולות יחסית היו חלק חשוב בלידת ההיפ־הופ, ההאוס והטכנו בשנות ה־80: מוזיקאים צעירים יכלו ליצור ביטים בלי מתופף ובלי אולפן. היום רוב מכונות התופים הן חלק מתוכנות הפקה, אבל רבים עדיין אוהבים מכשירים פיזיים עם כפתורים.