בישראל לא בוחרים את ראש הממשלה בפתק נפרד. אחרי הבחירות נשיא המדינה מתייעץ עם הסיעות ומטיל על אחד מחברי הכנסת להרכיב ממשלה. כדי להצליח, הוא צריך שרוב חברי הכנסת — לפחות 61 מתוך 120 — יתמכו בממשלה שלו, או לפחות שהיא תזכה באמון הכנסת.
בדרך כלל אף רשימה לא זוכה לבדה ברוב, ולכן כמה סיעות מנהלות משא ומתן ומתחברות. הן מסכימות על חלוקת התפקידים — מי יהיה שר באיזה משרד — ועל המדיניות שהממשלה תקדם. ההסכמים ביניהן נקראים הסכמים קואליציוניים. הסיעות שלא נמצאות בקואליציה הן האופוזיציה.
קואליציה דורשת פשרות: כל סיעה מוותרת על חלק מרצונותיה כדי שיהיה אפשר לעבוד יחד. אם סיעה עוזבת והקואליציה מאבדת את הרוב, קשה לממשלה להעביר חוקים, ולפעמים הדבר מוביל לבחירות חדשות. טעות נפוצה היא לחשוב שהרשימה הגדולה ביותר תמיד מרכיבה את הממשלה; מה שקובע הוא מי מצליח לגייס רוב.