חוברת הבנת הנקרא לכיתה ג׳

בכיתה ג׳2 גר אוגר קטן וחום בשם פיסטוק. בכל סוף שבוע לוקח אותו ילד אחר הביתה, כדי שלא יישאר לבד בכיתה. השבוע הגיע סוף סוף התור של איתי.

המורה דפנה נתנה לאיתי דף הוראות קצר: "להחליף מים בכל בוקר, לתת גרעינים וקצת ירקות, ולנקות את הכלוב פעם אחת. ובעיקר, לא להעיר את פיסטוק ביום, כי אוגרים ישנים ביום ופעילים בלילה."

ביום שישי בבוקר רצה אחותו הקטנה של איתי, שירה, לשחק עם האוגר. היא דפקה באצבע על הכלוב וקראה לו בקול. "שירה, די!" אמר איתי. "הוא ישן עכשיו. בערב נשחק איתו יחד, אני מבטיח."

בערב התעורר פיסטוק והתחיל לרוץ בגלגל שלו בלי הפסקה. איתי ושירה ישבו מול הכלוב, צחקו והאכילו אותו בחתיכות קטנות של גזר. שירה הייתה מאושרת, ואיתי הרגיש גאה שהוא יודע לשמור על פיסטוק.

ביום ראשון החזיר איתי את הכלוב הנקי לכיתה. הוא ציין במחברת של פיסטוק מה האוגר אכל ומתי שיחק. המורה דפנה קראה את מה שכתב ואמרה: "איזו אחריות! פיסטוק בטח נהנה אצלך." איתי חייך, וכבר התחיל לספור את השבועות עד התור הבא שלו.

במדבר חם מאוד ביום, קר בלילה, ויש מעט מאוד מים. רוב בעלי החיים מתקשים לחיות שם, אבל הגמל מותאם בדיוק לתנאים האלה.

הרבה אנשים חושבים שבדבשת של הגמל יש מים. זו טעות: בדבשת יש שומן. כשאין מספיק אוכל, הגוף של הגמל משתמש בשומן הזה כדי לקבל אנרגיה. גמל שלא אכל זמן רב — הדבשת שלו נעשית קטנה ורכה.

הגמל יכול להחזיק מעמד ימים רבים בלי לשתות. כשהוא מגיע למים, הוא שותה כמות עצומה בבת אחת — הרבה יותר ממה שאדם שותה בשבוע. גם בחום הגדול הגמל כמעט לא מזיע, וכך הוא מאבד פחות מים מהגוף.

גם הגוף של הגמל עוזר לו. כפות הרגליים שלו רחבות ורכות, ולכן הוא לא שוקע בחול. יש לו ריסים ארוכים וכפולים ששומרים על העיניים מפני חול, והוא יכול לסגור את הנחיריים בזמן סופת חול. בזכות השפתיים העבות והקשות שלו הוא יכול לאכול גם צמחים קוצניים.

בגלל כל התכונות האלה, אנשים השתמשו בגמלים במשך אלפי שנים כדי לחצות מדבריות ולהעביר משאות. יש שקוראים לגמל "ספינת המדבר", כי הוא נושא אנשים וסחורות על פני החול כמו ספינה על פני הים.

בימי הקיץ החמים עבדה הנמלה מהבוקר עד הערב. היא אספה גרגרי חיטה מהשדה, סחבה אותם על הגב אל הקן ואחסנה אותם בחדרים קטנים מתחת לאדמה. היא לא נחה אפילו בצהריים, כשהשמש הייתה הכי חמה.

הצרצר ישב על עלה גדול, ניגן ושר כל היום. "למה את עובדת כל כך קשה?" שאל את הנמלה. "בואי לשיר איתי! יש אוכל בכל מקום." "אני אוספת אוכל לחורף," ענתה הנמלה. "בחורף יהיה קר, והשדה יהיה ריק." הצרצר צחק: "החורף עוד רחוק! יש לי מספיק זמן." והמשיך לשיר עד השקיעה.

הקיץ עבר, והחורף הגיע. ירדו גשמים, נשבו רוחות קרות, ובשדה לא נשאר אפילו גרגר אחד. הצרצר חיפש אוכל מתחת לעלים ובין האבנים, אבל לא מצא כלום. הוא היה רעב וקר לו. הוא דפק על הדלת של הקן של הנמלה. "בבקשה," אמר בקול חלש, "יש לך קצת אוכל בשבילי?"

הנמלה הסתכלה עליו וחשבה רגע. "בקיץ צחקת עליי," אמרה, "אבל אני לא אתן לך לרעוב. היכנס." היא חילקה איתו מהחיטה שלה. הצרצר הודה לה ואמר: "בקיץ הבא אעבוד איתך — ובערב אשיר לשנינו."

יום ראשון. היום בהפסקה עידן ניסה לקפוץ מעל שלולית ונפל לתוכה. כל המכנסיים שלו התלכלכו בבוץ. כמה ילדים צחקו, וגם אני קצת. עידן לא צחק. הוא הלך לנקות את עצמו, והפנים שלו היו אדומות. אחרי ההפסקה הוא ישב בשקט כל השיעור, ולא הרים את היד אפילו פעם אחת.

בערב, בטלפון של אמא, ראיתי שמישהו שלח לקבוצה של הכיתה תמונה של עידן בתוך השלולית. מתחת היו המון פרצופים צוחקים. האצבע שלי כבר הייתה על הפרצוף הצוחק, ואז חשבתי: מה היה קורה אם זה הייתי אני? בטח לא הייתי רוצה ללכת מחר לבית הספר.

שאלתי את אמא מה לעשות. היא אמרה שלא שולחים תמונה של מישהו בלי לשאול אותו קודם, ושגם פרצוף צוחק אחד יכול לפגוע. כתבתי בקבוצה: "אולי נמחק את התמונה? זה לא נעים לעידן." אחרי כמה דקות מי ששלח אותה מחק אותה, וכתב שהוא מצטער.

יום שני. היום עידן ישב לידי בהפסקה. הוא לא אמר כלום על התמונה, אבל נתן לי חצי מהבייגלה שלו. נראה לי שהוא יודע. אני שמח שכתבתי. בפעם הבאה אני רוצה לחשוב לא רק לפני שאני שולח משהו, אלא גם לפני שאני צוחק.

נועה מכיתה ג׳ ראיינה בשביל עיתון הכיתה את דורית, שמכינה גלידה בגלידרייה קטנה בשכונה. הנה חלק מהשיחה.

נועה: ממה עשויה גלידה? דורית: גלידה רגילה עשויה מחלב, משמנת ומסוכר. אחר כך מוסיפים טעם: שוקולד, וניל, פירות ועוד. בסורבה אין חלב — יש בה פירות, מים וסוכר.

נועה: למה אי אפשר פשוט להכניס חלב מתוק למקפיא? דורית: שאלה מצוינת! אם עושים את זה, מקבלים גוש קרח קשה. הסוד הוא לערבב כל הזמן, בזמן שהתערובת קופאת. הערבוב שובר את גבישי הקרח, כך שהם נשארים קטנטנים, וגם מכניס לגלידה אוויר. בגלל זה היא רכה וחלקה.

נועה: איזה טעם הכי אוהבים אצלך? דורית: ילדים הכי אוהבים שוקולד. אבל אני הכי גאה בגלידת התאנים שלי. בכל קיץ אני מנסה טעם חדש אחד. פעם ניסיתי גלידת חלבה, והיא הצליחה כל כך שהיא נשארה בתפריט.

נועה: יש לך טיפ למי שרוצה להכין גלידה בבית? דורית: כן! מקפיאים בננות חתוכות, ואחר כך טוחנים אותן במעבד מזון. יוצאת גלידה טעימה, בלי מכונה מיוחדת. רק תבקשו עזרה ממבוגר.

נועה: תודה רבה! דורית: בבקשה. ובפעם הבאה שתאכלו גלידה, תחשבו על כל הערבוב הזה.

על הר גבוה, במערה גדולה, גר דרקון ירוק בשם זוזו. כל הדרקונים בהר ידעו לירוק אש, לעוף מעל העננים ולשאוג בקול רם. גם זוזו ידע לעשות את כל זה. אבל היה לו סוד: הוא פחד מהחושך.

כל ערב, כשהשמש שקעה, זוזו הדליק נר קטן בפינת המערה והתכסה בכנפיים. "דרקון אמיתי לא מפחד משום דבר," אמר לעצמו, והתבייש. הוא לא סיפר על זה לאף אחד, אפילו לא לאמא שלו.

לילה אחד נשבה רוח חזקה וכיבתה את הנר. זוזו רעד מפחד, ולא הצליח לחשוב על כלום. פתאום שמע קול דק: "מי שם?" זה היה עכבר קטן, שנכנס למערה כדי להסתתר מהרוח. "אני מפחד מהחושך," לחש העכבר.

זוזו הופתע. "גם אני," הודה בשקט. העכבר צחק: "דרקון שמפחד מהחושך? אבל אתה יודע לעשות אור!" זוזו נזכר שהוא יורק אש. הוא נשף להבה קטנה והדליק שוב את הנר, והמערה התמלאה אור חם.

מאז העכבר בא לבקר כל ערב. הם יושבים ליד הנר ומספרים סיפורים, וזוזו כבר לא מתבייש. הוא הבין שגם לגיבורים מותר לפחד, ושקל יותר לפחד כשיש חבר לידך. ולפעמים, כשהנר נגמר, זוזו נושף להבה קטנה ומדליק נר חדש — בלי לפחד בכלל.

תעודת סיום

כל הכבוד ל־ ______________________

שסיים/ה את חוברת הבנת הנקרא לכיתה ג׳:
קראתי סיפורים, משל, קטע מידע, יומן, ראיון ואגדה, עניתי על כל השאלות — גם על אלה שצריך לחשוב עליהן.

⭐ ⭐ ⭐ ⭐ ⭐

כל הכבוד, קורא/ת מבין/ה!

תאריך: ____________    חתימה: ____________