הזרע שחיכה

יום אחד סבא נתן לאלה מעטפה קטנה. בתוך המעטפה היה זרע אחד, חום וקטן, בגודל של ציפורן. "זה זרע של חמנייה," אמר סבא. "אם תשתלי אותו ותשקי אותו, הוא יגדל להיות פרח גבוה, אפילו יותר גבוה ממך."

🪴אלה וסבא מילאו עציץ באדמה רכה. אלה עשתה גומה קטנה עם האצבע, הניחה בתוכה את הזרע וכיסתה אותו בעדינות, כמו שמכסים תינוק בשמיכה. אחר כך שפכה קצת מים מהמשפך הירוק. "עכשיו," אמר סבא, "מחכים."

למחרת בבוקר אלה רצה אל העציץ. אדמה. רק אדמה חומה. "סבא, הוא לא גדל!" "סבלנות," חייך סבא. "הוא רק התחיל."

ביום השני אלה בדקה שוב. אדמה. ביום השלישי — אדמה. ביום הרביעי אלה ישבה ליד העציץ ושמה את הסנטר על הידיים. "אולי הזרע ישן?" שאלה. "אולי הוא שכח לגדול?"

אבל מתחת לאדמה, בחושך החמים, הזרע לא ישן ולא שכח. הוא שתה את המים שאלה נתנה לו, טיפה ועוד טיפה, ונעשה קצת יותר שמן. ואז, בשקט בשקט, הקליפה שלו נסדקה, ושורש קטן ולבן יצא ממנה והתחיל לרדת למטה, למטה, כדי למצוא עוד מים.

"סבא," שאלה אלה, "מה הזרע עושה שם בפנים?" סבא התיישב לידה. "הוא בונה רגליים," אמר. "שורשים. בלי שורשים, הפרח ייפול ברוח הראשונה. אז קודם הוא בונה רגליים חזקות, ורק אחר כך הוא יוצא החוצה, לראות את השמש."

אלה חשבה על זה. "כמו שאני קודם למדתי ללכת, ורק אחר כך לרוץ?" "בדיוק," אמר סבא.

באחד הלילות ירד גשם. העציץ עמד במרפסת, ואלה עמדה ליד החלון ודאגה: "סבא, הזרע לא יירטב יותר מדי?" "הזרע שמח," צחק סבא. "הוא שותה, ושומע את הטיפות דופקות על האדמה מעליו, כמו מישהו שמתופף לו שיר ערש."

מאותו יום, אלה לא כעסה על הזרע. כל בוקר היא השקתה אותו קצת ולחשה לו: "קח את הזמן שלך. אני מחכה." וכל ערב, לפני השינה, היא אמרה לו: "לילה טוב, זרע. תבנה רגליים חזקות."

🌱וביום התשיעי, כשאלה התכופפה אל העציץ, היא ראתה אותו: נבט ירוק וקטן, מכופף כמו סימן שאלה, עם שני עלים קטנטנים שעדיין היו מקופלים. "סבא! סבא!" קראה. "הוא יצא! הוא יצא לראות את השמש!"

סבא בא מהר, והם הסתכלו יחד על הנבט. בצהריים העלים שלו כבר נפתחו לגמרי, ירוקים ובהירים, והוא נטה קצת לכיוון החלון, לכיוון האור.

😴באותו ערב אלה שכבה במיטה וחשבה על הזרע שחיכה כל כך הרבה זמן בחושך. "סבא," אמרה, "גם אני גדלה בלילה? כשאני ישנה?" "בטח," אמר סבא וכיסה אותה בשמיכה. "בדיוק כמו הזרע. בשקט, בחושך, בלי שאף אחד רואה. ובבוקר את קצת יותר גדולה." אלה חייכה, עצמה עיניים, ונתנה ללילה לעשות את שלו.