לילה של כוכבים נופלים

באמצע אוגוסט, כשהלילות היו חמים, אבא הודיע: "השבוע נוסעים למדבר. יהיה מטר של כוכבים נופלים." עידו ומעיין קפצו משמחה. "מטר? כמו גשם?" שאלה מעיין. "כמעט," חייך אבא. "רק שהטיפות עשויות מאור."

הם נסעו דרומה כל אחר הצהריים. הבתים נעלמו, אחר כך העצים, ובסוף נשארו רק גבעות חומות ורכות וכביש שחור אחד שנמשך עד האופק. כשהגיעו לחניון הלילה, השמש כבר שקעה מאחורי ההרים וצבעה אותם בסגול. אמא פרשה מחצלות גדולות על החול, ואבא הוציא שקי שינה, תרמוס עם תה מתוק ועוגיות.

🌌כשהחושך ירד, עידו הרים את הראש — ונשאר בלי מילים. השמיים היו מלאים כוכבים. לא עשרה ולא מאה — אלפים. ובאמצע, מקצה לקצה, נמתח פס לבנבן וחלבי, כמו אבק של אור. "זה שביל החלב," אמרה אמא. "הגלקסיה שלנו. אנחנו גרים בתוכה, ומכאן רואים אותה מהצד."

הם נשכבו על הגב, כל אחד בשק השינה שלו. האוויר היה צונן, והחול עוד היה חמים מהשמש. היה שקט כמו שלא היה אף פעם בבית: בלי מכוניות, בלי מזגן, בלי טלוויזיה של שכנים. רק צרצר אחד, רחוק, ומדי פעם רחש של רוח בשיחים.

"איך יודעים לאן להסתכל?" שאלה מעיין. "לא צריך לדעת," אמר אבא. "צריך רק לחכות. בסבלנות. העיניים צריכות כמה דקות כדי להתרגל לחושך, ואחר כך הן רואות הרבה יותר."

🌠הם חיכו. דקה. עוד דקה. עידו כמעט התחיל להשתעמם. ואז — שְׁשְׁשְׁ — קו דק של אור נמתח על השמיים, מהיר כמו מחשבה, ונעלם. "ראיתם?" צעק עידו, ומיד השתתק, כי הקול נשמע חזק מדי בשקט הגדול. "ראיתי," לחשה מעיין. "והנה עוד אחד!"

"מה זה בעצם?" שאל עידו. "אלה אבנים קטנטנות מהחלל," הסביר אבא, "חלקן קטנות כמו גרגר חול. הן נכנסות לאוויר שמעל כדור הארץ במהירות עצומה ונשרפות, וזה האור שאנחנו רואים. בכל שנה, בימים האלה, כדור הארץ עובר דרך ענן של אבנים כאלה, שהשאיר אחריו כוכב שביט לפני הרבה מאוד שנים."

"ואפשר לבקש משאלה?" שאלה מעיין. "אפשר," אמרה אמא. "רק לא לספר אותה בקול." כולם שתקו. עידו ראה כוכב נופל ארוך, עם זנב, וביקש משאלה בלב. הוא לא סיפר לאף אחד מה ביקש. אבל אולי היא הייתה על לילה שלא ייגמר אף פעם.

הם ספרו יחד: שבעה, שמונה, אחד עשר כוכבים נופלים. בשלב מסוים מעיין הפסיקה לספור. עידו הסתכל הצידה וראה שהיא נרדמה, עם הפה קצת פתוח ופנס כבוי על הבטן.

🌙עידו נשאר ער עוד קצת. הוא הקשיב לנשימות של כולם, לצרצר הרחוק, לשקט הגדול של המדבר. מעליו השמיים הסתובבו לאט לאט, הכוכבים זזו בעדינות, ומדי פעם עוד קו קטן של אור חצה אותם. "לילה טוב, שמיים," הוא לחש. העיניים שלו נעצמו, ורגע לפני שנרדם, הוא ראה עוד כוכב אחד נופל — או שאולי זה כבר היה חלום.