הענן שהחליף צורות

גבוה בשמיים הכחולים, מעל שדות וגגות אדומים, ריחף ענן קטן ולבן בשם פופי. פופי היה רך כמו צמר גפן, והוא אהב להסתכל למטה על העולם. אבל דבר אחד הציק לו.

"לכל דבר יש צורה," הוא אמר לרוח. "לבית יש צורה של בית. לעץ יש צורה של עץ. רק לי אין צורה קבועה. אני רוצה להיות דבר אחד, וזהו." הרוח רק צחקה, צחוק קליל ושורק, ונשבה עליו בעדינות. ופופי התמתח ונמשך, ונעשה פתאום ארוך ודק.

למטה, בחצר של גן ילדים, שכבה ילדה בשם רוני על הדשא והסתכלה למעלה. "תראו!" היא קראה. "ענן בצורה של נחש! נחש ארוך שישן בשמיים!" כל הילדים הסתכלו וצחקו. פופי לא הבין מה מצחיק, אבל הצחוק שלהם עלה אליו, וזה היה נעים.

🐰הרוח נשבה שוב. הפעם פופי התקפל והתעגל, ושתי פיסות קטנות עלו לו למעלה. "ארנב!" צעק ילד מגג של בניין. "יש בשמיים ארנב עם אוזניים ארוכות!" אבא שלו הרים אותו על הכתפיים, כדי שיראה טוב יותר.

אחר הצהריים פופי נמתח לרוחב, ובצד אחד התרומם לו משהו שנראה כמו מפרש. ליד הים, דייג זקן הרים את הראש וחייך. "ספינה," הוא אמר לעצמו. "בדיוק כמו הספינה שהייתה לי פעם." והוא נזכר בימים רחוקים, ושר בשקט שיר ישן.

פופי התחיל להבין. בכל פעם שהוא השתנה, מישהו למטה ראה בו משהו אחר. נחש לילדה בגן, ארנב לילד על הגג, ספינה לדייג הזקן. "אולי," חשב פופי, "זה בדיוק הדבר המיוחד שלי. אני לא דבר אחד — אני הרבה דברים, לכל מי שמסתכל."

🌅לקראת הערב השמש ירדה נמוך והתחילה לצבוע את פופי. קודם בצהוב, אחר כך בכתום, ואחר כך בוורוד רך, כמו לחי של תינוק. פופי לא ידע שהוא יכול להיות גם צבעוני. הוא הרגיש יפה כמו שלא הרגיש אף פעם.

בחלון של בית קטן עמדה ילדה בפיג׳מה עם אמא שלה. "אמא, תראי את הענן הוורוד," היא לחשה. "הוא נראה כמו חתול שמתכרבל לישון." "באמת," אמרה אמא. "גם הוא מתכונן ללילה, כמוך."

פופי שמע. הוא התכרבל עוד קצת, נעשה עגול ורך, והתפרש לאט מעל הגבעות, כמו שמיכה דקה שמכסה את העולם. השמש נעלמה, הוורוד נעשה סגול, והכוכבים הראשונים הציצו מבעד לקצוות שלו.

🌙"לילה טוב, ענן," לחשה הילדה בחלון. "לילה טוב," לחש פופי בחזרה, אבל רק הרוח שמעה. והוא נח לו בשקט מעל הבתים, בלי צורה מיוחדת, ולא היה לו אכפת בכלל. מחר, הוא ידע, תהיה צורה חדשה, ומישהו חדש יסתכל למעלה ויחייך.