כשמסתכלים על נורה בהירה ואז עוצמים עיניים, רואים עוד רגע את צורתה. התופעה הזאת מסבירה למה איננו רואים את הרגעים החשוכים בין פריים לפריים כשמקרינים סרט: התמונה הקודמת ״נשארת״ עד שהבאה מגיעה.
אבל התחושה שמשהו זז נוצרת במוח. ב־1912 חקר הפסיכולוג מקס ורטהיימר אשליות שבהן נקודות אור שנדלקות לסירוגין נראות כמו נקודה אחת שזזה. המוח שלנו בנוי לזהות תנועה ולהשלים את מה שחסר בין תמונות דומות.
לכן מדעני ראייה רבים אומרים היום שהתמדת הראייה לבדה היא הסבר ישן ולא מדויק לקולנוע. בספרים ובאתרים רבים עדיין נתקלים בה, וכדאי להכיר את שני חלקי התשובה.