את הזואטרופ תיאר הבריטי ויליאם ג׳ורג׳ הורנר ב־1834, וקרא לו בשם אחר; השם ״זואטרופ״ ניתן לו מאוחר יותר. בשנות ה־60 של המאה ה־19 הוא נמכר כצעצוע בבתים רבים באירופה ובאמריקה.
החריצים הם הסוד: בכל רגע העין רואה רק ציור אחד דרך חריץ אחד, ואז החריץ עובר ובא הציור הבא. כך הציורים לא מתערבבים לכתם אחד, והמוח מחבר אותם לתנועה — בדיוק כמו פריימים בסרט.
בזמן ההוא היו עוד צעצועים דומים, כמו הפנקיסטיסקופ — דיסק מסתובב עם ציורים וחריצים שמסתכלים דרכו במראה. כולם קדמו למצלמת הקולנוע והראו שאפשר ״לבנות״ תנועה מתמונות.