האספה בשכם
כשנפטר שלמה, בנו רחבעם הגיע לשכם כדי שהעם ימליך אותו. נציגי העם, ובהם ירבעם בן נבט, באו אליו עם בקשה: ״אביך הקשה את עולנו, ואתה עתה הקל מעבודת אביך הקשה... ונעבדך״. בימי שלמה נבנו ארמונות, מבצרים ובית המקדש, והעם נשא בעול כבד של מסים ועבודות כפייה.
רחבעם ביקש שלושה ימים לחשוב. הזקנים, שעמדו לפני שלמה, יעצו לו להיענות לעם: ״אם היום תהיה עבד לעם הזה... והיו לך עבדים כל הימים״. אבל הצעירים שגדלו איתו יעצו לו להפגין כוח. רחבעם הקשיב לצעירים וענה לעם: ״אבי יסר אתכם בשוטים, ואני איסר אתכם בעקרבים״.
ממלכה אחת הופכת לשתיים
התשובה הקשה גרמה למרד. העם קרא: ״מה לנו חלק בדוד... לאוהליך ישראל״ — כלומר, אין לנו קשר עוד לבית דוד. עשרת השבטים בצפון המליכו את ירבעם בן נבט, משבט אפרים. רק שבט יהודה, יחד עם בנימין, נשאר נאמן לרחבעם ולבית דוד, וירושלים נשארה הבירה שלהם.
הפילוג לא בא בהפתעה גמורה. עוד בימי שלמה פגש הנביא אחיה השילוני את ירבעם, קרע את שמלתו החדשה לשנים עשר קרעים ונתן לו עשרה מהם — סימן לכך שעשרה שבטים יהיו בידו. ירבעם נאלץ אז לברוח למצרים, וחזר רק אחרי מות שלמה.
עגלי הזהב בבית אל ובדן
ירבעם חשש: אם העם ימשיך לעלות לבית המקדש בירושלים, לבו יחזור לרחבעם. לכן עשה שני עגלי זהב, הציב אחד בבית אל בדרום ממלכתו ואחד בדן בצפונה, ואמר: ״הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים״. הוא גם קבע חג משלו בחודש השמיני ומינה כוהנים שלא היו מבני לוי.
ספר מלכים רואה בזה חטא חמור, וחוזר עליו שוב ושוב בביטוי ״חטאות ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל״. כמעט כל מלך בממלכת ישראל נשפט בספר לפי השאלה אם סר מהחטאים האלה. בחפירות בתל דן נמצא מתחם פולחן גדול, שרבים מזהים עם המקום שבו עמד העגל.
שתי ממלכות, שני גורלות
ממלכת יהודה נשלטה כל ימיה בידי מלכים מבית דוד, ובירתה ירושלים. ממלכת ישראל הייתה גדולה ועשירה יותר, אבל לא יציבה: שושלות מלכים התחלפו בה פעמים רבות, לעתים בהפיכות עקובות מדם. בירתה עברה משכם לתרצה, ולבסוף בנה המלך עמרי את שומרון.
הפילוג התרחש בסביבות שנת 930 לפני הספירה. ממלכת ישראל חרבה בידי אשור בסביבות 722 לפני הספירה, ותושביה הוגלו. ממלכת יהודה החזיקה מעמד עוד כ־135 שנה, עד שבבל החריבה את ירושלים בשנת 586 לפני הספירה. הסיפור מעורר שאלה שרלוונטית גם היום: מה קורה כשמנהיג לא מקשיב לעם?

