בן המלך והרועה
יהונתן היה הבן של שאול המלך ולוחם אמיץ בעצמו. בספר שמואל מסופר שפעם אחת טיפס רק הוא ונושא כליו אל מוצב של הפלשתים, והפתיע אותם — כי האמין שה׳ יכול להושיע ״ברב או במעט״, עם הרבה אנשים או עם מעט.
אחרי שדוד, הרועה הצעיר מבית לחם, ניצח את גוליית, הוא הגיע לחצר המלך. מיד נוצר קשר מיוחד בינו לבין יהונתן. הכתוב אומר שנפשו של יהונתן ״נקשרה״ בנפשו של דוד, ושיהונתן אהב אותו כנפשו — כמו את עצמו.
מיוחד מאוד שיהונתן לא ראה בדוד מתחרה. הוא ראה שדוד מוכשר ואהוב על העם, ובמקום לקנא — שמח בו. זו בדיוק התכונה שחסרה לאביו, שאול.
ברית ומתנות
יהונתן ודוד כרתו ברית — הבטחה חגיגית לחברות נאמנה. כאות לכך, יהונתן הוריד מעליו את המעיל שלו ונתן אותו לדוד, ויחד איתו את בגדיו, את חרבו, את קשתו ואת חגורתו.
זו מתנה מפתיעה. יהונתן היה בן המלך, ובאופן טבעי הוא אמור היה למלוך אחרי אביו. כשנתן לדוד את בגדיו ואת נשקו, הוא כאילו אמר: אני לא מתחרה בך — אני איתך.
סימן החיצים
שאול קינא בדוד והתחיל לרדוף אותו. יהונתן ניסה לדבר עם אביו ולהגן על חברו. הם קבעו סימן סודי: יהונתן ייצא לשדה עם נער קטן ויורה חיצים. אם יאמר לנער שהחיצים קרובים, ״הנה החצים ממך והנה״ — סימן שהכול בסדר. ואם יאמר שהחיצים רחוקים, הלאה ממנו — סימן לדוד שעליו לברוח.
בסעודת ראש החודש שאל שאול למה דוד לא בא. כשיהונתן הגן על דוד, שאול כעס עליו כל כך, שאפילו הטיל את החנית שלו לעבר יהונתן. יהונתן קם מהשולחן ולא אכל, כי נעצב על דוד ועל כך שאביו העליב אותו. עכשיו הבין שאביו באמת רוצה לפגוע בדוד.
למחרת יצא לשדה, ירה את החיצים וקרא לנער: ״הלוא החצי ממך והלאה!״. דוד הבין. אחרי שהנער הלך, יצא דוד ממקום המסתור, השניים נישקו זה את זה ובכו, ונפרדו בשלום.
ההבטחה שדוד קיים
יהונתן ביקש מדוד שיזכור את הברית ויגמול חסד גם עם משפחתו בעתיד. שנים אחר כך נהרגו שאול ויהונתן בקרב על הר הגלבוע. דוד קונן עליהם, ועל יהונתן אמר: ״צר לי עליך אחי יהונתן, נעמת לי מאוד״.
כשדוד נעשה מלך, הוא שאל אם נשאר מישהו מבית שאול שהוא יכול לעשות לו חסד בשביל יהונתן. מצאו את מפיבושת, בנו של יהונתן, שהיה נכה ברגליו. דוד החזיר לו את אדמות המשפחה, ומפיבושת אכל על שולחן המלך תמיד.
במסכת אבות מובאת החברות הזאת כדוגמה לאהבה ש״אינה תלויה בדבר״ — אהבה שלא נובעת מתועלת או מרווח, ולכן היא לא נגמרת.