הכינור בארון
סיפור · כיתה ז׳ · 7 שאלות
שבע שנים ניגנתי בכינור, ובערב אחד, בלי הודעה מוקדמת, הודעתי להורים שאני מפסיקה. אמא הניחה את המזלג והסתכלה עליי כאילו אמרתי שאני עוברת לגור בירח. אבא שאל רק שאלה אחת: "את בטוחה?" אמרתי שכן. האמת היא שלא הייתי בטוחה בכלום, חוץ מזה שנמאס לי.
נמאס לי מהתרגול כל ערב, בזמן שהחברות שלי יושבות יחד בפארק. נמאס לי מהמורה, שתמיד שמעה את הצליל היחיד שזייפתי ולא את עשרת הצלילים שניגנתי נכון. ובעיקר נמאס לי מהקונצרט של סוף השנה, שבו עמדתי על הבמה בשמלה שלא אהבתי, וידיים רועדות, וידעתי שכל המשפחה יושבת בשורה השלישית ומחכה שאצליח.
הכינור נכנס לארון, מאחורי המעילים של החורף. במשך שבועיים כמעט שכחתי שהוא שם. הלכתי לפארק, צפיתי בסדרות, וישנתי עד מאוחר בימי שישי. היה נעים, אבל משהו היה חסר, ולא הצלחתי להבין מה.
דווקא שירה, החברה הכי טובה שלי, הייתה זו ששאלה ראשונה. "את לא מתגעגעת?" אמרה, כשישבנו בפארק. צחקתי ואמרתי שבכלל לא. היא שתקה רגע, ואז סיפרה שכשהיא עוברת ליד הבית שלנו בערב, היא רגילה לשמוע אותי מתאמנת מהחלון, ושעכשיו הרחוב נשמע לה ריק. לא ידעתי מה לענות. אף פעם לא חשבתי שמישהו שומע אותי, חוץ מהמורה, ובטח לא שמישהו נהנה מזה. באותו לילה שכבתי במיטה וניסיתי לזמזם בראש את המנגינה שהתאמנתי עליה לפני שהפסקתי. גיליתי שאני זוכרת כל צליל, וגם את המקום שבו תמיד הייתי מתבלבלת.
בשבת אחת ביקרנו אצל סבתא רחל. היא כבר לא שומעת טוב, ובדרך כלל אנחנו מדברים איתה בקול רם ומסבירים כל משפט פעמיים. אחרי ארוחת הצהריים היא הוציאה מהמגירה תמונה ישנה בשחור־לבן: ילדה רזה עם צמות, מחזיקה כינור. "זאת אני," אמרה. "בגיל שתים־עשרה."
לא ידעתי שסבתא ניגנה. אף אחד לא סיפר לי. "הפסקתי כשעלינו לארץ," אמרה. "לא היה כסף לשיעורים, ולא היה מקום לכינור במזוודה. אמרתי לעצמי שאחזור לנגן כשיהיה זמן. אבל הזמן אף פעם לא מגיע מעצמו." היא שתקה רגע, ואז הוסיפה: "את יודעת מה אני מתגעגעת אליו? לא לקונצרטים. לרגע שבו את מנגנת לבד בחדר, ופתאום הצליל יוצא בדיוק כמו שרצית."
בדרך הביתה חשבתי על זה. הבנתי שלא שנאתי את הכינור. שנאתי את התחושה שאני מנגנת בשביל אחרים: בשביל המורה, בשביל הקהל, בשביל המשפחה בשורה השלישית. את הרגע שסבתא תיארה, הרגע שבו הצליל יוצא נכון, כמעט שכחתי.
נזכרתי, למשל, בערב אחד בכיתה ה׳. ישבתי לבד בחדר והתאמנתי על קטע קשה, שלא הצליח לי במשך שבוע. ופתאום, בלי שום הודעה מוקדמת, הוא יצא נקי ושלם, מההתחלה עד הסוף. קפצתי מהכיסא וצעקתי, ואמא נבהלה ורצה לחדר. לא סיפרתי לאף אחד למה צעקתי, כי זה היה רגע רק שלי. בזמן האחרון, כשהיה לי קשה, שכחתי שרגעים כאלה בכלל קיימים.
באותו ערב פתחתי את הארון. הכינור היה קר, והמיתרים יצאו מכיוון. כיוונתי אותם לאט, וניגנתי מנגינה פשוטה שלמדתי בכיתה ב׳. לא בשביל אף אחד. רק בשבילי. זייפתי פעמיים, ולא היה אכפת לי.
אחר כך דיברתי עם ההורים. לא חזרתי לשיעורים באותה מתכונת. סיכמנו שאנגן בהרכב של המתנ״ס, יחד עם עוד ילדים, פעם בשבוע, בלי קונצרט גדול בסוף. ובפעם הבאה שנסענו לסבתא, הכינור נסע איתנו. ניגנתי לה, והיא אמרה שהיא לא שומעת טוב, אבל שזה נשמע לה יפה מאוד.