השיעורים של סבא שמעון
סיפור · כיתה ז׳ · 7 שאלות
כל יום שלישי אחרי בית הספר אני הולכת לסבא שמעון. הוא גר שני רחובות מאיתנו, בדירה קטנה עם מרפסת מלאה עציצים. בדרך כלל אנחנו משחקים שש־בש, הוא מנצח, ואני מתלוננת שהוא מרמה. אבל ביום שלישי אחד, לפני חצי שנה, גיליתי סוד שהוא הסתיר מכולם במשך שנים רבות. סבא שמעון הוא האדם הכי מצחיק שאני מכירה. הוא יודע לספר בדיחות בשלוש שפות, זוכר בעל פה את מספרי הטלפון של כל המשפחה, ותמיד יש לו סוכרייה בכיס בשבילי. אף פעם לא דמיינתי שיש משהו שהוא לא יודע לעשות.
באותו יום הבאתי לו מכתב שהגיע מהבנק. "תקרא את זה כשיהיה לך זמן," אמרתי והנחתי את המעטפה על השולחן. סבא הסתכל על המעטפה זמן רב, ואז דחף אותה אליי. "העיניים שלי עייפות היום," אמר, "תקראי לי אותו, נגה." קראתי לו את המכתב, ולא חשבתי על זה יותר. אבל בשבוע שאחרי זה קרה שוב, עם מכתב מהעירייה, ובשבוע שאחריו עם הוראות של תרופה חדשה. בכל פעם הייתה לסבא סיבה אחרת: המשקפיים נשארו בחדר, האור חלש, הכתב קטן מדי. בהתחלה האמנתי לכל התירוצים. מי חושד בסבא שלו?
בפעם הרביעית כבר לא התאפקתי. "סבא," שאלתי בשקט, "אתה לא יודע לקרוא?" הוא שתק רגע ארוך, ואני כמעט התחרטתי ששאלתי. ואז הוא סיפר לי שכשהיה בן עשר אביו חלה, והוא נאלץ לעזוב את בית הספר ולעבוד בשוק כדי לעזור בפרנסת המשפחה. "למדתי לספור כסף מהר יותר מכל מורה למתמטיקה," אמר וחייך חיוך עצוב, "אבל האותיות נשארו בשבילי כמו ציורים שאני לא מבין." הוא ביקש שלא אספר לאף אחד, אפילו לא לאמא. כשסיים לספר, הבנתי פתאום למה תמיד ביקש ממני להקריא לו את התפריט במסעדה, ולמה בכל יום הולדת נתן לי כרטיס ברכה ריק, עם שטר בפנים ובלי מילה אחת כתובה.
באותו ערב לא הצלחתי להירדם. מצד אחד, הבטחתי לשמור את הסוד. מצד שני, הרגשתי שאני יכולה לעשות משהו. למחרת הוצאתי מהארון הישן את חוברות הקריאה שלי מכיתה א׳, עם הציורים של התפוח והדג, ולקחתי אותן אליו. "אם אני הצלחתי ללמוד מזה כשהייתי בת שש," אמרתי, "גם אתה תצליח." סבא צחק, אבל ראיתי שהעיניים שלו נוצצות. "רק אל תספרי לסבתא שאני לומד מהחוברת של הנכדה," ביקש, ושנינו פרצנו בצחוק.
מאז, במקום שש־בש, אנחנו לומדים. בהתחלה זה היה קשה לשנינו. סבא התבלבל בין ב׳ לכ׳ ובין ד׳ לר׳, כעס על עצמו, ופעם אחת אפילו סגר את החוברת ואמר שזה מאוחר מדי בשבילו. אני, מצדי, גיליתי כמה קשה להיות מורה: צריך להסביר את אותו הדבר חמש פעמים, ובכל פעם בדרך אחרת, בלי לאבד סבלנות. פתאום הבנתי את המורה שלי למתמטיקה הרבה יותר טוב, והתביישתי קצת בכל הפעמים שגלגלתי עיניים בשיעור שלה. כדי שלא נתייאש, המצאנו משחק: על כל מילה חדשה שסבא קורא לבד הוא מקבל נקודה, ועל כל עשר נקודות אני מכינה לו כוס תה עם נענע מהעציץ במרפסת. אחרי חודש כבר שתינו כל כך הרבה תה, שהעציץ כמעט נשאר בלי עלים. סבא התחיל לקרוא שלטים ברחוב, שמות של חנויות ואפילו את הכיתוב על קופסת השוקולד, ובכל פעם הכריז בגאווה כמה נקודות צבר.
בשבוע שעבר, כשנכנסתי לדירה, סבא ישב במרפסת עם העיתון בידיו. הוא קרא כותרת שלמה בקול, לאט, מילה אחר מילה, ואז הרים את הראש והסתכל עליי. לא אמרנו כלום. אחר כך הוא קיפל את העיתון ואמר: "נו, מה את עומדת? תביאי את השש־בש. גם מורה צריכה הפסקה." הסוד שלנו עדיין לא נחשף, אבל סבא הודיע לי שבחג הבא הוא יקרא בעצמו את הברכה ליד השולחן, מול כל המשפחה. ואני? אני כבר מחכה לראות את הפנים של אמא.