למה בני נוער לא נרדמים בעשר?
מאמר דעה · כיתה ח׳ · 7 שאלות
השעה אחת־עשרה בלילה. אמא של עומר נכנסת לחדר ומבקשת שילך לישון. "אני לא עייף," הוא עונה, והפעם הוא אומר את האמת. שבע שעות אחר כך, כשהשעון המעורר מצלצל, הוא מרגיש כאילו עברה עליו משאית. הורים רבים בטוחים שזו עצלות, או התמכרות לטלפון. אבל מתברר שלתופעה יש גם סיבה ביולוגית.
בגוף שלנו פועל "שעון פנימי", שקובע מתי אנחנו מרגישים ערניים ומתי אנחנו מתעייפים. כשמחשיך, המוח מפריש הורמון בשם מלטונין, שמכין את הגוף לשינה. בגיל ההתבגרות השעון הזה זז: המלטונין מתחיל להיות מופרש מאוחר יותר בערב, ולכן בני נוער רבים פשוט אינם מרגישים עייפים בשעה שבה הרגישו עייפים כשהיו ילדים. ההבדל נשמע קטן, אבל הוא מספיק כדי לשבש את כל סדר היום. התופעה מוכרת היטב לחוקרי שינה, והיא מופיעה אצל בני נוער במדינות ובתרבויות רבות. היא אינה נובעת רק מהמסכים, אף שאור המסך בשעות הלילה בהחלט מחמיר אותה.
הבעיה היא שהצורך בשינה אינו קטן בגיל ההתבגרות. ארגוני בריאות ממליצים לבני נוער על שמונה עד עשר שעות שינה בלילה. אם הנער נרדם רק בשעה מאוחרת, ויום הלימודים מתחיל בסביבות שמונה בבוקר, החשבון פשוט אינו מסתדר. התוצאה היא "חוב שינה" שמצטבר במשך השבוע: קושי להתרכז, עצבנות, ונטייה להשלים שעות בסוף השבוע, מה שרק מבלבל את השעון הפנימי עוד יותר. זה דומה לטיסה לחוץ לארץ וחזרה בכל סוף שבוע.
חוסר שינה אינו רק עניין של עייפות. מחקרים רבים קושרים מחסור מתמשך בשינה אצל בני נוער לקשיים בלמידה ובזיכרון, למצב רוח ירוד ולסיכון גבוה יותר לתאונות, למשל אצל נהגים צעירים. גם ספורטאים צעירים מושפעים: גוף עייף מגיב לאט יותר, ונפצע בקלות רבה יותר.
בשבוע שעבר שאלתי חברים בכיתה באיזו שעה הם נרדמים. רובם ענו "אחרי אחת־עשרה", וכמעט כולם סיפרו שבשיעור הראשון קשה להם להתרכז. כמובן, זה אינו מחקר מדעי. אבל כשאני מסתכל על הכיתה שלנו בשמונה בבוקר, עם הפיהוקים והראשים שנשענים על השולחן, קשה לי שלא לחשוב שמשהו כאן אינו מסתדר.
בגלל זה יש מי שמציעים פתרון שנשמע כמעט מהפכני: להתחיל את יום הלימודים של בני נוער מאוחר יותר. בארצות הברית, למשל, המליצה האקדמיה האמריקנית לרפואת ילדים שבתי ספר לבני נוער לא יתחילו את הלימודים לפני שמונה וחצי בבוקר. מחקרים שנערכו במקומות שבהם הוזזה שעת הפתיחה מצאו שהתלמידים ישנו יותר, והיו גם דיווחים על ערנות טובה יותר בשיעורים. גם במקומות נוספים נבדקו שינויים דומים, והוויכוח עליהם עדיין נמשך.
אבל לרעיון יש גם מתנגדים, ולטענותיהם יש משקל. אם הלימודים יתחילו מאוחר יותר, הם גם יסתיימו מאוחר יותר. ייפגע הזמן לחוגים, לאימונים, לעבודה ולשיעורי בית, והתלמידים יחזרו הביתה כשכבר מחשיך. הורים רבים יוצאים לעבודה מוקדם, ונוח להם שהילדים יוצאים מהבית יחד איתם. גם ההסעות, התחבורה הציבורית ולוחות הזמנים של המורים בנויים על השעות הקיימות, ושינוי שלהם מסובך ויקר. ויש מי שחוששים שבני נוער פשוט יילכו לישון מאוחר עוד יותר, וכל היתרון ילך לאיבוד. אחרים טוענים שהחיים עצמם לא יתאימו את עצמם לשעון של בני הנוער: גם בעבודה ובצבא קמים מוקדם, ועדיף להתרגל לכך כבר עכשיו.
אני חושב שהוויכוח הזה מלמד דבר חשוב: קשה לשנות מערכת שלמה, אבל אפשר להתחיל ממה שנמצא בשליטתנו. גם אם שעת הפתיחה של בית הספר לא תשתנה מחר, כל נער ונערה יכולים לעזור לשעון הפנימי שלהם. אור בוקר, למשל בהליכה לבית הספר, עוזר לכוון את השעון. טלפון שנטען בלילה מחוץ לחדר מסלק גם את האור וגם את הפיתוי. ושעות שינה קבועות, גם בסוף השבוע, עוזרות לגוף לא "לטוס לחוץ לארץ" בכל שבוע מחדש.
ובכל זאת, אני סבור שכדאי שגם המבוגרים יקשיבו. כשנער מתקשה לקום בבוקר, לפעמים זו לא עצלות, אלא ביולוגיה. אולי לא נוכל להזיז את כל בתי הספר, אבל אפשר לבדוק פתרונות קטנים: שיעור ראשון פחות תובעני, מבחנים שאינם נקבעים לשעה הראשונה, או ניסוי בבית ספר אחד ובדיקה זהירה של התוצאות. ויכוח טוב לא חייב להסתיים בניצחון של צד אחד. לפעמים הוא יכול להסתיים בניסוי. ועד שזה יקרה, אני ממשיך להשאיר את הטלפון בסלון בעשר בלילה. זה לא תמיד קל, אבל בבוקר אני מרגיש את ההבדל.