מאבעבועות הפרות אל החיסון
מידע · כיתה ח׳ · 7 שאלות
במשך אלפי שנים היו האבעבועות השחורות אחת המחלות המפחידות ביותר שידע המין האנושי. המחלה גרמה לחום גבוה ולפצעים על כל הגוף, ורבים מן החולים מתו ממנה. מי ששרדו נשארו לעתים קרובות עם צלקות עמוקות, ויש שאף איבדו את ראייתם. המחלה פגעה בעניים ובעשירים, באיכרים ובמלכים, ואיש לא ידע כיצד לעצור אותה. במאה השמונה־עשרה, לפי הערכות היסטוריונים, מתו ממנה באירופה מאות אלפי אנשים בכל שנה, ורבים מהם היו ילדים.
אולם כבר בעבר הרחוק הבחינו בני אדם בעובדה חשובה: מי שחלה באבעבועות שחורות והחלים, לא חלה בהן שוב. על סמך התצפית הזאת התפתחה בסין, בהודו ובאימפריה העות׳מאנית שיטה מסוכנת: לקחו מעט חומר מפצע של חולה במקרה קל, והחדירו אותו לגופו של אדם בריא, למשל דרך חתך קטן בעור, ובסין גם דרך האף. רוב מי שעברו את הטיפול חלו בצורה קלה ואחר כך היו מוגנים, אבל חלק מהם חלו קשה ואף מתו, ויכלו גם להדביק אחרים. בתחילת המאה השמונה־עשרה הגיעה השיטה גם לאנגליה, בין היתר בזכות אישה אצילה בשם ליידי מרי וורטלי מונטגיו, שראתה אותה באימפריה העות׳מאנית והחליטה להגן כך על ילדיה.
בסוף המאה השמונה־עשרה פעל באנגליה רופא כפרי בשם אדוארד ג׳נר. ג׳נר שמע את מה שסיפרו אנשי הכפר: חולבות שנדבקו במחלה קלה בשם "אבעבועות הפרות", העוברת מן הפרות לבני אדם, לא נדבקו אחר כך באבעבועות השחורות. בשנת 1796 החליט ג׳נר לבדוק את הרעיון. הוא לקח חומר מפצע על ידה של חולבת שחלתה באבעבועות הפרות, והחדיר אותו לזרועו של ג׳יימס פיפס, ילד בן שמונה, בנו של הגנן שלו. הילד חלה מעט והחלים. כעבור כמה שבועות החדיר לו ג׳נר חומר מפצע של אבעבועות שחורות, והילד לא חלה. התוצאה עוררה התרגשות, אבל ניסוי אחד בילד אחד אינו מוכיח הרבה.
ג׳נר המשיך בניסוייו ופרסם את ממצאיו, והשיטה החדשה התפשטה בהדרגה ברחבי העולם. היתרון שלה היה ברור: אבעבועות הפרות הן מחלה קלה בהרבה, ולכן הסיכון היה קטן לאין ערוך מן הסיכון שבשיטה הישנה. המילים שפירושן חיסון בשפות רבות, כמו "וקצינה" ו"ווקסין", נגזרו מן המילה הלטינית "ואקה", שפירושה "פרה", משום שהחיסון של ג׳נר הופק מאבעבועות הפרות. יש לציין שכיום ניסוי כזה על ילד לא היה מקבל אישור: מחקרים רפואיים בבני אדם כפופים לכללי אתיקה מחמירים, ומחייבים הסכמה מדעת של המשתתפים או של הוריהם. אגב, לא כולם קיבלו את השיטה בהתלהבות: היו שלעגו לה, ובקריקטורות מאותה תקופה צוירו אנשים שקרניים של פרה צומחות להם אחרי החיסון. ג׳נר מצדו הקים בגינת ביתו בקתה קטנה, ובה חיסן בחינם תושבים עניים.
ג׳נר לא ידע מה בדיוק קורה בגוף, כי נגיפים עוד לא היו מוכרים בזמנו. כיום אנו יודעים שהגוף מגן על עצמו בעזרת מערכת החיסון. כאשר נגיף חודר לגוף, מערכת החיסון לומדת לזהות אותו ומייצרת נוגדנים, חלבונים שנצמדים אליו ועוזרים לנטרל אותו. אחרי ההחלמה נשארים בגוף תאי זיכרון, ש"זוכרים" את הנגיף. אם הוא יחזור, הגוף יגיב מהר וחזק כל כך, שלרוב האדם כלל לא יחלה. החיסון מנצל את היכולת הזאת: הוא מציג לגוף נגיף מוחלש, נגיף מומת או רק חלק ממנו, כך שהגוף לומד להכיר את האויב בלי לעבור את המחלה עצמה. לכן חלק מן החיסונים ניתנים יותר מפעם אחת: מנת החיסון הנוספת מזכירה למערכת החיסון את האויב ומחזקת את ההגנה. חשוב לדעת שחיסון אינו תרופה למי שכבר חולה; הוא נועד למנוע את המחלה מראש.
לחיסונים יש גם השפעה החורגת מן האדם היחיד. כאשר רוב האנשים בקהילה מחוסנים, קשה למחלה לעבור מאדם לאדם, ולכן גם מי שאינם יכולים להתחסן, למשל תינוקות צעירים מאוד או חולים מסוימים, מוגנים במידה רבה. תופעה זו נקראת "חסינות עדר". כך, הבחירה של אדם להתחסן משפיעה לא רק על בריאותו שלו, אלא גם על בריאותם של השכנים, החברים לכיתה והמשפחה.
ההצלחה הגדולה ביותר של החיסונים קשורה דווקא לאותה מחלה שבה התחיל הסיפור. במחצית השנייה של המאה העשרים ניהל ארגון הבריאות העולמי מבצע חיסונים עולמי נגד האבעבועות השחורות. המקרה הטבעי האחרון של המחלה התגלה בסומליה בשנת 1977, ובשנת 1980 הכריז הארגון שהאבעבועות השחורות נמחקו מן העולם. במסגרת המבצע חיפשו צוותים רפואיים כל מקרה חדש של המחלה וחיסנו את כל מי שהיו סביב החולה, וכך מנעו מן הנגיף להמשיך ולהתפשט. זו הייתה משימה עצומה, שנמשכה שנים רבות ודרשה שיתוף פעולה בין מדינות רבות, גם כאלה שהיו יריבות זו לזו. זו המחלה האנושית הראשונה שבני האדם הצליחו להכחיד לגמרי, כמעט מאתיים שנה אחרי שרופא כפרי אחד הקשיב לסיפורים של חולבות.