המכונה ששינתה את העולם: המצאת הדפוס
מידע · כיתה ח׳ · 7 שאלות
קשה לנו לדמיין עולם בלי ספרים זולים. היום אפשר לקנות ספר בחנות, לשאול אותו בספרייה או לקרוא אותו במסך. אבל לפני כשש מאות שנה, באירופה, ספר היה חפץ נדיר ויקר. כל עותק נכתב ביד, אות אחר אות, בידי סופרים מקצועיים, ולעתים קרובות בידי נזירים במנזרים. העתקה של ספר עבה יכלה להימשך חודשים רבים, ולכן רק מעטים, בעיקר אנשי דת ועשירים, יכלו להחזיק ספרים. רוב בני האדם לא ידעו קרוא וכתוב, ולמעשה גם לא היה להם מה לקרוא. ספרים רבים עוטרו באיורים צבעוניים ובאותיות מקושטות, והיו שווים הון. בספריות של מנזרים היו לעתים ספרים שנקשרו בשרשרת לשולחן, כדי שאיש לא יגנוב אותם.
חשוב לציין שרעיון ההדפסה לא נולד באירופה. בסין הדפיסו כבר מאות שנים קודם לכן בעזרת לוחות עץ מגולפים: את כל הדף גילפו על לוח אחד, מרחו עליו דיו והצמידו אליו נייר. במאה האחת־עשרה המציא בסין אומן בשם בי שנג אותיות נפרדות שאפשר לסדר מחדש, ובקוריאה הודפס במאה הארבע־עשרה ספר באותיות מתכת, שהוא הספר העתיק ביותר מסוגו שנשמר עד ימינו. אולם בכתב הסיני יש אלפי סימנים שונים, ולכן השיטה הזאת הייתה מסובכת מאוד. ההדפסה בלוחות עץ התאימה להפקת עותקים רבים של אותו טקסט, אבל לכל דף חדש היה צריך לגלף לוח חדש, עבודה שארכה זמן רב.
באמצע המאה החמש־עשרה, בעיר מיינץ שבגרמניה, פיתח צורף בשם יוהנס גוטנברג שיטה שהתאימה במיוחד לאלפבית הלטיני, שיש בו מספר קטן של אותיות. גוטנברג יצק אותיות ממתכת, כל אות על גוש קטן משלה, בעזרת תבנית שאפשרה לייצר אלפי אותיות זהות במהירות. את האותיות סידרו בשורות ליצירת עמוד שלם, מרחו עליהן דיו מיוחד על בסיס שמן, שנדבק היטב למתכת, ולחצו עליהן נייר בעזרת מכבש. את המכבש פיתח גוטנברג, ככל הנראה, בהשראת המכבשים שבהם סחטו ענבים לייצור יין. לאחר שהודפסו די עותקים מן העמוד, אפשר היה לפרק את השורות ולהשתמש באותן אותיות לעמוד הבא. כך נולדה שיטה שבה החלקים ניתנים להחלפה ולשימוש חוזר, רעיון שעומד בבסיס הייצור התעשייתי עד היום. גוטנברג עצמו לא התעשר מן ההמצאה: הוא נקלע לחובות, ושותפו לשעבר השתלט על חלק מבית הדפוס.
היצירה המפורסמת ביותר של גוטנברג היא ספר הביבליה בלטינית שהדפיס בסביבות שנת 1455, והמוכר כיום בשם "ביבליית גוטנברג". לפי ההערכות הודפסו ממנו כמאה ושמונים עותקים, ופחות מחמישים מהם שרדו עד היום. העותקים ששרדו שמורים בספריות גדולות בעולם, והם נחשבים לאוצרות של ממש. הדפים הודפסו בשתי עמודות, ואת האותיות הגדולות והקישוטים הוסיפו לעתים קרובות ביד, כדי שהספר ייראה כמו כתב יד יקר. חלק מן העותקים הודפסו על נייר וחלק על קלף, עור בעלי חיים מעובד.
ההמצאה התפשטה במהירות מפתיעה. בתוך עשרות שנים בלבד פעלו בתי דפוס בערים רבות ברחבי אירופה. הספרים, שהודפסו עכשיו במאות עותקים במקום להיות מועתקים אחד אחד ביד, נעשו זולים בהרבה, ויותר ויותר אנשים יכלו לרכוש אותם. כתוצאה מכך גדל גם הצורך ללמוד לקרוא. גם רעיונות חדשים נפוצו מהר יותר: כשמרטין לותר פרסם בשנת 1517 את ביקורתו על הכנסייה, כתביו הודפסו והופצו בעותקים רבים והגיעו לאנשים הרחק מעירו. מדענים יכלו עתה לפרסם את תגליותיהם ולהשוות אותן זו לזו, ולכן יש חוקרים הרואים בדפוס את אחד הגורמים שאפשרו את התפתחות המדע המודרני. עם זאת, היו שחששו מן ההמצאה: אנשי סמכות ראו בדאגה כיצד רעיונות שאינם מקובלים עליהם מתפשטים בלי שליטה, ובמקומות שונים נקבעו כללים לפיקוח על מה שמותר להדפיס.
גם היהודים אימצו את ההמצאה בהתלהבות. הספר העברי הראשון שנושא תאריך מדויק הוא פירוש רש"י לתורה, שהודפס בשנת 1475 בעיר רג׳ו די קלבריה שבדרום איטליה. ספרים שהודפסו בעשורים הראשונים של הדפוס, עד שנת 1500 בערך, נקראים בעברית "דפוסי ערש", משום שהדפוס היה אז בעריסה, בתחילת דרכו. בזכות הדפוס הגיעו ספרי תפילה, ספרי תנ"ך וספרי לימוד אל קהילות יהודיות רבות, וכך התחזק הקשר בין קהילות שהיו מפוזרות בארצות שונות. בתי דפוס עבריים חשובים פעלו במאות השנים הבאות בערים כמו ונציה ואמסטרדם, ומהם יצאו ספרים שנפוצו בכל העולם היהודי. גם צורת הדף המוכרת של התלמוד, עם הטקסט במרכז והפירושים סביבו, התקבעה בזכות הדפוס, ובעיקר בזכות מהדורה שהדפיס דניאל בומברג בוונציה במאה השש־עשרה.
יש הטוענים שהאינטרנט הוא "הדפוס של ימינו". כמו הדפוס, גם הוא הפך מידע לזמין לרבים, האיץ את הפצת הרעיונות ושינה את האופן שבו אנשים לומדים ומתקשרים זה עם זה. ההשוואה הזאת מזכירה לנו שהמצאה אחת יכולה לשנות לא רק את הטכנולוגיה, אלא את החברה כולה. אולי בעוד כמה מאות שנים יכתבו תלמידים על המצאות של ימינו באותה התפעלות שבה אנחנו כותבים היום על גוטנברג.