צעדים בלילה
סיפור · כיתה ח׳ · 7 שאלות
בלילה השני שמע דניאל את הצעדים. הוא שכב במיטה הצרה בחדר שהיה פעם של אבא, בבית של סבתא טובה במושב, והקשיב. צעד. עוד צעד. חריקה של דלת. השעון הירוק שעל השידה הראה שלוש ועשרים. סבתא הלכה לישון בעשר, כמו בכל ערב, וביקשה ממנו לנעול את הדלת האחורית. הוא נעל. הוא היה בטוח שנעל.
ביום הראשון, כשהגיע, חיכתה לו סבתא בשער עם עוגת שמרים, כמו תמיד. היא הראתה לו את העגבניות שבגינה, שהיא מגדלת לבד מאז שסבא נפטר, וסיפרה בגאווה שהשנה הן יצאו "הכי מתוקות במושב". רק דבר אחד היה מוזר באותו ערב: הסיר עם המרק נשרף, כי סבתא שכחה אותו על האש. היא צחקה ואמרה שהיא כבר זקנה, ודניאל צחק איתה.
בבוקר הדלת האחורית הייתה פתוחה. על המרצפות במטבח היו עקבות בוץ קטנות, שהובילו מהגינה פנימה ונעלמו ליד הכיור. סבתא, שכבר עמדה ליד הכיריים וטיגנה חביתה, לא שמה לב אליהן. "ישנת טוב, חמוד?" שאלה. דניאל היסס. "סבתא, שמעת משהו בלילה?" היא צחקה. "בגיל שלי ישנים כמו אבן."
כל היום ניסה לשכנע את עצמו שדמיין. אבל הסימנים המשיכו להצטבר. מפתחות הבית, שתמיד היו תלויים על וו ליד הדלת, נעלמו, ולבסוף נמצאו, לתדהמת שניהם, במקרר, ליד הגבינות. הגינה, שסבתא השקתה בכל ערב, נראתה בבוקר טבועה במים, כאילו מישהו השקה אותה שוב בלילה. ובלילה השלישי, שוב: צעדים, חריקה, ודממה ארוכה.
דניאל לא נרדם עד הבוקר. הוא חשב על פורצים, על השכנים, על כל הסרטים שראה. בכל פעם שהבית חרק, קפץ. הוא אפילו הוציא מהמחסן מקל מטאטא ישן והניח אותו ליד המיטה, והרגיש קצת מגוחך. להתקשר להורים? הם טסו לחתונה של בן דוד בחוץ לארץ, וחוזרים רק בעוד ארבעה ימים. הוא לא רצה להבהיל אותם בלי סיבה. אז החליט לעשות מה שבלש היה עושה: לאסוף ראיות. בערב הרביעי הניח את הטלפון שלו על המדף במסדרון, מוסתר מאחורי עציץ ומחובר למטען, והפעיל צילום וידאו ארוך. הפעם, נשבע לעצמו, הוא יגלה מי מסתובב בבית.
בבוקר, עוד לפני שסבתא התעוררה, צפה בסרטון בחדר, עם הלב בגרון. רוב הזמן לא קרה דבר: מסדרון חשוך, ושעון שמתקדם בפינת המסך. ואז, בשלוש ושתים־עשרה דקות, נדלק אור קטן. דמות לבנה נכנסה לתמונה. דניאל עצר את הנשימה. הדמות התקרבה, והאור נפל על פניה.
זו הייתה סבתא. היא הלכה לאט, בכותונת הלילה, עם עיניים פקוחות ומבט רחוק. היא עצרה מול הוו של המפתחות, הורידה אותם, הסתכלה עליהם רגע ארוך, כאילו לא זכרה מה הם, והמשיכה למטבח. כעבור כמה דקות נשמעה בסרטון הדלת האחורית נפתחת, ואחריה רחש של מים בצינור בגינה. כשחזרה, אמרה בשקט, למישהו שלא היה שם: "צריך להשקות, לפני שסבא חוזר מהשדה." סבא, דניאל ידע, נפטר לפני שש שנים.
דניאל ישב על המיטה זמן רב. הפחד מהפורץ נעלם, ובמקומו הגיע פחד אחר, שקט וכבד יותר. הוא נזכר בדברים קטנים שלא שם לב אליהם: סבתא ששאלה אותו פעמיים באותה ארוחה מה נשמע בבית הספר, הסיר שנשרף ביום הראשון, השם של השכנה שלא הצליחה להיזכר בו. הוא חיפש ברשת מה אפשר לעשות, אבל המילים שמצא הפחידו אותו עוד יותר, והוא סגר את הדפדפן.
באותו ערב התקשר לאמא. הוא לא ידע איך להתחיל, אז פשוט שלח לה את הסרטון. היא התקשרה מיד. "עשית בדיוק את הדבר הנכון," אמרה, וקולה רעד. "אנחנו נחזור מוקדם. מחר בבוקר יבוא דוד אלון, וניקח את סבתא לבדיקה אצל רופא. לפעמים יש לזה סיבות שאפשר לטפל בהן, ולפעמים לא, אבל צריך לדעת." דניאל שאל אם הוא צריך לספר לסבתא. "ביחד," אמרה אמא. "נספר לה ביחד, בעדינות." אחרי השיחה ישב עם סבתא לארוחת ערב. היא סיפרה לו, בפעם השלישית באותו שבוע, איך הכירה את סבא בערב של ריקודי עם במושב, כשהייתה בת שבע־עשרה. הפעם הוא הקשיב כאילו שמע את הסיפור בפעם הראשונה.
בלילה ההוא דניאל לא סגר את הדלת שלו. הוא השאיר אותה פתוחה מעט, שכב והקשיב. בשלוש ורבע שמע את הצעדים. הפעם לא פחד. הוא קם, יצא למסדרון, ומצא את סבתא עומדת ליד הדלת האחורית, מבולבלת. "סבתא," אמר בשקט, ולקח את ידה. "הגינה כבר מושקית. בואי, נחזור לישון." היא הביטה בו רגע ארוך, ואז חייכה. "דניאל," אמרה. "איזה טוב שאתה פה."