מותר לטעות
מאמר דעה · כיתה ז׳ · 7 שאלות
בכיתה שלי יש ילד שאף פעם לא מצביע. הוא לא חסר ידע. כשהמורה פונה אליו, הוא כמעט תמיד יודע את התשובה. אבל הוא לא מרים יד. פעם שאלתי אותו למה, והוא ענה בפשטות: "ומה אם אטעה?" מאז אני חושב שהמשפט הזה, "ומה אם אטעה", הוא אחד המשפטים העצובים ביותר שאפשר לשמוע בבית ספר.
אנחנו גדלים בעולם שמתייחס לטעויות כאל משהו מביך. סימן אדום על המבחן, נקודות שיורדות מהציון, צחוק קטן מהשולחן האחורי. אין פלא שרבים מאיתנו מעדיפים לשתוק. אבל אני רוצה לטעון שההפך הוא הנכון: הטעות אינה האויב של הלמידה. היא חלק ממנה, ולפעמים החלק החשוב ביותר.
תחשבו על ילד שלומד ללכת. הוא נופל עשרות פעמים, ואף אחד לא אומר לו "נכשלת". כולם יודעים שכל נפילה מלמדת את הגוף משהו: איך לשמור על שיווי משקל, איפה לשים את הרגל. משום מה, כשאנחנו גדלים, אנחנו שוכחים את הלקח הזה. אנחנו מצפים מעצמנו להצליח בפעם הראשונה, ומתביישים כשזה לא קורה.
גם לי יש סיפור כזה. בכיתה ו׳ הגשתי עבודה על מערכת השמש, ובטעות כתבתי שהירח הוא כוכב. המורה הקיפה את המילה באדום, ונעלבתי כל כך שלא פתחתי את העבודה עד סוף השנה. רק אחרי חודשים, כשאחי הקטן שאל אותי מה ההבדל בין כוכב לירח, ניסיתי לענות לו והבנתי שאני לא יודע. ישבנו יחד, קראנו, והבנתי סוף סוף שכוכב מאיר מעצמו וירח רק מחזיר אור. את זה, אני מבטיח לכם, לא אשכח לעולם. אילו הייתי מסתכל על הטעות ההיא כבר בכיתה ו׳, הייתי לומד את זה מוקדם יותר, ובלי להיעלב.
גם במדע טעויות הן חלק מהדרך. ממציאים וחוקרים רבים מספרים על ניסויים רבים שלא הצליחו, לפני שאחד הצליח. כל ניסוי כזה לימד אותם משהו על מה שלא עובד, וקירב אותם אל מה שכן. טעות שמבינים למה קרתה היא מידע, ולא סוף הדרך.
אני לא אומר שטעויות הן תמיד נעימות, או שאין להן מחיר. לטעות במבחן חשוב זה מבאס. לטעות בדבר שפוגע במישהו אחר זה כואב. אבל ההבדל הגדול הוא מה עושים אחרי הטעות. אפשר להתבייש, להסתיר ולהבטיח לעצמך לא לנסות שוב. ואפשר לשאול: מה קרה כאן? מה אני יכול ללמוד מזה? את השאלה הזאת, לדעתי, צריך ללמד בבית הספר לא פחות מחשבון.
אז מה אפשר לעשות? מורים יכולים לשאול בכיתה "מי טעה פה טעות מעניינת?", ולהראות שמכל טעות לומדים. הורים יכולים לספר לילדים על הטעויות שלהם עצמם. ואנחנו, התלמידים, יכולים להפסיק לצחוק על מי שטועה. כי הצחוק הזה הוא בדיוק מה שגורם לילד מהשולחן שלי לשתוק.
כדאי גם לשנות את המילים שאנחנו אומרים לעצמנו. במקום "אני לא יודע מתמטיקה", אפשר לומר "אני עדיין לא יודע את זה". המילה הקטנה "עדיין" משנה הכול: היא הופכת את הטעות מסוף הדרך לנקודה באמצע. מי שאומר לעצמו "עדיין", ממשיך לנסות. מי שאומר "אני לא יכול", מפסיק. ניסיתי את זה בעצמי, בשיעורי האנגלית שתמיד פחדתי מהם, ואני יכול להעיד: זה לא קסם, אבל זה עובד יותר ממה שחשבתי.
לפני כמה שבועות, באמצע שיעור מתמטיקה, הוא סוף סוף הצביע. התשובה שלו הייתה שגויה. המורה חייכה ואמרה: "יופי, בוא נראה איפה זה הסתבך." וכל הכיתה למדה מהטעות שלו משהו שלא ידעה קודם.