בזכות השעמום
מאמר דעה · כיתה ז׳ · 7 שאלות
מתי בפעם האחרונה השתעממתם באמת? לא "חיכיתם שתי דקות לאוטובוס והוצאתם את הטלפון", אלא ישבתם בלי לעשות דבר, בלי מסך, בלי מוזיקה ובלי תוכנית? רובנו כבר לא זוכרים. בכל רגע פנוי אנחנו ממהרים למלא את החלל: סרטון, משחק, הודעה. נדמה לנו שהשעמום הוא אויב שצריך לנצח מהר ככל האפשר. אני רוצה לטעון את ההפך: השעמום הוא חבר, ואנחנו מאבדים משהו חשוב כשאנחנו בורחים ממנו. חשוב לי להבהיר מראש: אינני מתנגד לטכנולוגיה, ואני עצמי אוהב לשחק ולראות סרטונים. אבל משהו קרה לנו בשנים האחרונות. שכחנו איך זה להיות לבד עם עצמנו, אפילו לכמה דקות.
קודם כול, השעמום מוליד דמיון. כשאין שום דבר מבחוץ שמושך את תשומת הלב, המוח מתחיל לייצר לעצמו תעסוקה. ילד שמשתעמם ביום גשום עשוי להתלונן בהתחלה, אבל אחרי זמן מה הוא בונה מבצר מכריות, ממציא משחק חדש או כותב סיפור. רעיונות רבים נולדים דווקא ברגעים שבהם "לא עשינו כלום": בזמן הליכה, במקלחת או כשבהינו מבעד לחלון. ילדים שאין להם מסך בכל רגע ממציאים משחקים שלמים מכלום: מקל הופך לחרב, וקופסת קרטון הופכת לחללית. ממציאים, סופרים ואמנים רבים סיפרו שהרעיונות הטובים ביותר שלהם עלו בראשם דווקא כשלא חיפשו אותם. כשאנחנו מעסיקים את עצמנו כל הזמן, אנחנו לא משאירים לרעיונות כאלה מקום להופיע. המוח דומה לחדר: אם הוא מלא עד אפס מקום, שום דבר חדש לא יכול להיכנס.
שנית, השעמום מלמד אותנו להכיר את עצמנו. כשאין מה שיסיח את דעתנו, עולות מחשבות שבדרך כלל אנחנו דוחקים הצידה: מה מטריד אותי? מה אני באמת אוהב לעשות? למי אני מתגעגע? אלה שאלות לא פשוטות, ולפעמים לא נעים לפגוש אותן. אבל מי שתמיד בורח מהן אינו נותן לעצמו הזדמנות לגלות את התשובות. רבים מאיתנו מכירים את התחושה: ברגע שמשהו לא נעים עולה בראש, היד כבר נשלחת אל הטלפון. כך אנחנו לא נאלצים להתמודד, אבל גם לא לומדים להתמודד. דווקא בשקט אפשר לפעמים להבין מה אנחנו מרגישים באמת.
ייתכן שמישהו יטען שאין לנו זמן להשתעמם. יש לימודים, חוגים ומבחנים, והזמן הפנוי מועט ממילא. מדוע לבזבז אותו על כלום? זו טענה הוגנת, אבל לדעתי היא מבוססת על טעות. רגעים של שקט אינם בזבוז זמן: יש חוקרים הסבורים שדווקא בהם המוח מסדר את מה שלמד ונח מן העומס. כמו שדה שמשאירים לפעמים בלי לזרוע בו, כדי שהאדמה תתחדש, גם אנחנו זקוקים לרגעים ריקים. מי שמנצל כל דקה פנויה לעוד סרטון, מגיע לפעמים לסוף היום עייף יותר ממי שנח באמת.
כמובן, איני טוען שכל שעמום הוא נפלא. שעמום שנמשך ימים ושבועות, בלי שום עניין בחיים, עלול להעיד על קושי, ובמקרה כזה כדאי לשתף מבוגר. חשוב גם לזכור שיש אנשים שהשקט קשה להם במיוחד, ועבורם הדרך אל השעמום צריכה להיות הדרגתית ועדינה יותר. אבל השעמום הקטן, היומיומי, של עשר דקות בלי מסך, אינו בעיה שצריך לפתור. הוא הזמנה.
לכן ההצעה שלי פשוטה: בפעם הבאה שתחכו בתור או תשבו באוטובוס, נסו להשאיר את הטלפון בכיס. הסתכלו סביבכם, הקשיבו, תנו למחשבות לנדוד. בהתחלה זה ירגיש מוזר, אולי אפילו מעצבן. אבל ייתכן מאוד שדווקא ברגע הזה ייוולד הרעיון הטוב ביותר שלכם.
אם תרצו להתחיל בקטן, נסו לבחור פעם ביום עשר דקות של "זמן ריק": בלי שיעורי בית, בלי מסך ובלי מוזיקה. שבו במרפסת, הסתובבו סביב הבניין או פשוט שכבו על המיטה והסתכלו בתקרה. רשמו לעצמכם כל רעיון שעולה בדעתכם, ואחרי שבוע קראו את הרשימה. ייתכן שתופתעו לגלות כמה דברים מעניינים חיכו בתוככם.