בחזרה לעט
מאמר דעה · כיתה ח׳ · 7 שאלות
בתחילת השנה הודיע לנו המורה להיסטוריה שבשיעורים שלו אין מחשבים ניידים: מסכמים ביד, במחברת, בעט. הכיתה רטנה. "מי בכלל כותב ביד היום?" שאל מישהו, ו"אני מקליד פי שלושה יותר מהר," הוסיף אחר. המורה לא הסביר הרבה. הוא רק אמר: "תנסו עד חנוכה, ואחר כך נדבר." חלק מאיתנו התלוננו בבית, ואחת התלמידות אפילו הביאה מכתב מההורים. אבל המורה לא התרגש, ואנחנו נאלצנו לקנות מחברות, לחדד עפרונות ולגלות מחדש איך מחזיקים עט במשך ארבעים וחמש דקות רצופות. גם אני כעסתי. אבל אחרי חודשיים של כתיבה ביד, התחלתי לחשוב שהמורה יודע משהו ששכחנו.
אין ספק שלמקלדת יתרונות רבים. היא מהירה, הכתב תמיד קריא, קל לתקן טעויות ולהעביר פסקה ממקום למקום, ואפשר לשתף את הסיכום עם החברים בלחיצת כפתור. לתלמידים שמתקשים בכתיבה ביד, למשל בגלל לקות למידה, המקלדת אינה מותרות אלא כלי חיוני, שמאפשר להם להביע את מה שהם יודעים. ובעולם העבודה, כמעט כל טקסט נכתב היום במחשב. יש מקצועות שבהם המקלדת כמעט הכרחית, כמו תכנות, ויש עבודות ארוכות שקשה מאוד לכתוב בלי אפשרות לערוך. וגם כתב היד שלי, יש להודות, אינו יצירת אמנות: לפעמים אני עצמי מתקשה לפענח אותו. כל זה נכון, ואין בכוונתי להחזיר את העולם לאחור.
ובכל זאת, דווקא האיטיות של הכתיבה ביד היא היתרון שלה. כשהקלדתי בשיעורים, הייתי מעתיק כמעט כל מילה שהמורה אמר, בלי לחשוב. הידיים עבדו, והראש נח. כשאני כותב ביד, אין לי ברירה: אני לא מספיק לכתוב הכול, ולכן אני חייב להחליט מה חשוב, לנסח אותו במילים שלי ולקצר. כלומר, כבר בזמן השיעור אני מעבד את החומר. לקח לי כמה שבועות להתרגל. בהתחלה פספסתי חלקים מן ההסבר, והסיכומים שלי היו מבולגנים. אבל לאט לאט פיתחתי שיטה: חצים, קיצורים, כוכבית ליד דבר חשוב, וסימן שאלה ליד מה שלא הבנתי. כשאני פותח היום את המחברת, אני רואה לא רק מה המורה אמר, אלא גם מה אני חשבתי. ואכן, יש חוקרים שבדקו את הנושא ומצאו סימנים לכך שסיכום ביד עוזר להבנה, אף שהוויכוח בעניין עוד לא הוכרע.
יתרון נוסף הוא הריכוז. מחשב נייד בשיעור הוא חלון פתוח לעולם כולו: הודעות, משחקים, אתרים. גם מי שנחוש להתרכז מוצא את עצמו לפעמים, כמעט בלי לשים לב, בודק "רק לרגע" משהו אחר. למחברת, לעומת זאת, אין התראות. היא משעממת, וזה בדיוק מה שטוב בה. בשיעורים שבהם הקלדתי, גיליתי לא פעם בסוף השיעור שעניתי לשש הודעות וקראתי כתבה על כדורגל, אבל לא ידעתי להסביר מה למדנו. וגם כשאין התראות, עצם הידיעה שהעולם כולו נמצא במרחק לחיצה אחת מקשה להתמקד.
ויש גם משהו אישי בכתב יד. ביום ההולדת האחרון שלי קיבלתי עשרות ברכות בטלפון, אבל הברכה שאני שומר במגירה היא כרטיס אחד שסבתא כתבה בכתב ידה העקום. כתב יד נושא את חותמו של מי שכתב אותו: את הלחץ על העט, את המחיקות, את האותיות הנוטות הצידה כשממהרים. גם המכתבים הישנים של סבא וסבתא, שמצאנו פעם בארגז, מרגשים אותי יותר מכל הודעה, כי אפשר לראות בהם את האנשים עצמם. מקלדת אינה יכולה לשמור את כל זה.
אז מה אני מציע? לא להחרים את המקלדת, אלא להפסיק לראות בה תחליף מוחלט. בית הספר צריך ללמד את שתי המיומנויות ולעזור לתלמידים לבחור ביניהן: לכתוב ביד כשרוצים לחשוב, לסכם ולזכור, ולהקליד כשרוצים לערוך, לשתף ולהגיש עבודה מסודרת. וכמובן, יש לאפשר לכל תלמיד שזקוק לכך, בגלל לקות או קושי, להשתמש במקלדת בכל עת. אפשר גם להתחיל בקטן: שיעור אחד בשבוע בכל מקצוע שבו מסכמים ביד, ואחר כך לבדוק עם התלמידים אם משהו השתנה. אם ההבדל לא יורגש, תמיד אפשר לחזור לאחור.
יש מי שיאמרו שכל זה נוסטלגיה, געגועים לעולם שהיה, ושבעוד כמה שנים איש כבר לא יחזיק עט. ייתכן. אבל השאלה אינה מה יהיה פופולרי, אלא מה עוזר לנו ללמוד ולחשוב. אם מתברר שעבור רבים מאיתנו העט עדיין עושה את העבודה טוב יותר, אין סיבה לוותר עליו רק משום שהוא ישן. גם הספר המודפס לא נעלם כשהופיע המסך, ושני הכלים חיים היום זה לצד זה.
אני מניח שעד סוף השנה עוד אתלונן לא פעם על כאבים ביד. אבל כבר עכשיו אני מגלה שאני זוכר את החומר בהיסטוריה בלי לפתוח את המחברת. ובינתיים, החברים שלי כבר מבקשים לצלם את הסיכומים שלי לפני המבחנים. אני מניח שזו מחמאה. ואולי זה בדיוק מה שהמורה ניסה ללמד אותנו.