שש נקודות שפתחו את העולם: לואי בריי
ביוגרפיה · כיתה ח׳ · 7 שאלות
בשנת 1812, בכפר קטן בצרפת, שיחק ילד בן שלוש בבית המלאכה של אביו. האב היה רצען, אומן שמכין רתמות ואוכפים מעור, והילד, לואי בריי, ניסה לחקות אותו. הוא לקח מרצע, כלי חד שמנקבים בו חורים בעור, ולחץ. הכלי החליק ופגע בעינו. הפצע הזדהם, הזיהום עבר גם לעין השנייה, ובגיל חמש היה לואי עיוור לגמרי.
באותה תקופה, לילד עיוור כמעט לא היה עתיד. רוב העיוורים לא למדו לקרוא, ורבים מהם נאלצו לחיות על נדבות. אבל להוריו של לואי הייתה החלטה אחרת. הם התעקשו שילמד בבית הספר של הכפר עם הילדים הרואים, והוא הקשיב, זכר והצטיין. בגיל עשר הוא קיבל מלגה ללמוד במכון לילדים עיוורים בפריז, אחד הראשונים מסוגו בעולם.
קשה לדמיין כמה גדולה הייתה ההחלטה הזאת. אז לא היו חוקים שחייבו לשלב ילדים עם מוגבלות בבתי הספר, ולא היו מורים שהוכשרו לכך. לואי הלך לבית הספר עם מקל, שאביו גילף בשבילו, ולמד בעל פה את מה שאחרים קראו מהלוח. המורים הופתעו לגלות שהילד העיוור הוא מהתלמידים המצטיינים בכיתה. הוא לא יכול היה לכתוב את מה שלמד, ולא לקרוא שוב בבית, ולכן נאלץ לזכור הכול. אולי שם, בכיתה הקטנה בכפר, התחיל לחשוב על הבעיה שהעסיקה אותו כל חייו.
במכון היו ספרים לעיוורים, אבל הם היו מגושמים מאוד. האותיות הרגילות הובלטו בהם על הדף, כך שאפשר היה למשש אותן. כל ספר היה כבד וענק, ההכנה שלו הייתה יקרה, והקריאה הייתה איטית ומייגעת: קשה מאוד להבחין במגע בין אותיות שצורתן דומה. ובעיקר, התלמידים יכלו לקרוא, אבל לא יכלו לכתוב בעצמם.
בשנת 1821 הגיע למכון קצין צבא בשם שארל ברביֶה, והציג שיטה שפיתח בשביל חיילים: "כתב לילה". הרעיון היה לאפשר לחיילים להעביר הודעות בחושך, בלי להדליק אור שיסגיר את מקומם. השיטה לא השתמשה באותיות, אלא בנקודות בולטות, עד שתים־עשרה נקודות לכל סימן, שייצגו צלילים. לואי, אז בן שתים־עשרה, הבין מיד שהרעיון גאוני. אבל הוא גם ראה את החסרונות שלו: שתים־עשרה נקודות הן יותר מדי בשביל קצה של אצבע, והשיטה ייצגה צלילים ולא אותיות, ולכן לא התאימה לכתיבה מדויקת.
במשך שלוש שנים עבד לואי על השיטה, בלילות ובחופשות. בגיל חמש־עשרה הוא הגיע לרעיון שלו: תא קטן של שש נקודות בלבד, שתי עמודות של שלוש. כל אות מסומנת בשילוב אחר של נקודות בולטות. משש נקודות אפשר ליצור שישים ושלושה שילובים שונים, די בשביל כל האותיות, סימני הפיסוק והמספרים. והתא כולו קטן מספיק כדי שקצה האצבע ירגיש אותו במגע אחד, בלי להזיז אותה.
בשנת 1829 פרסם לואי את שיטתו בספר, שכלל גם דרך לכתוב תווי מוזיקה. אחר כך הוסיף סימנים גם למתמטיקה. הוא נעשה מורה במכון שבו למד, ותלמידיו אהבו את השיטה, כי בפעם הראשונה הם יכלו גם לכתוב, ולא רק לקרוא.
מי שמתבונן בקורא בכתב בריי רואה משהו מיוחד. האצבעות נעות על הדף בתנועה רציפה, מעל שורות של נקודות זעירות, ולעיתים קרובות שתי הידיים עובדות יחד: אחת קוראת, והשנייה כבר מחפשת את תחילת השורה הבאה. קוראים מנוסים קוראים כך מהר מאוד, כמעט כמו קוראים רואים. ולואי עצמו לא היה רק ממציא ומורה. הוא היה גם מוזיקאי מוכשר, שניגן בעוגב בכנסיות בפריז, ואולי זה מה שגרם לו לדאוג שגם לתווים יהיה מקום בשיטה שלו. בזכותו, נגנים עיוורים יכלו לראשונה לקרוא תווים בעצמם, ולא רק ללמוד מנגינות בעל פה.
דווקא המבוגרים היו קשים לשכנע. מנהלים ומורים רואים חשדו בשיטה שאינה נראית כמו אותיות רגילות, ובשלב מסוים אף נאסר השימוש בה במכון. אבל התלמידים המשיכו להשתמש בה בסתר, כתבו זה לזה ולימדו את החדשים. לואי נפטר בשנת 1852, בגיל ארבעים ושלוש, ממחלת הריאות שחלה בה שנים. רק כשנתיים אחרי מותו אומצה שיטתו באופן רשמי בצרפת, ומשם התפשטה לעולם כולו.
היום כתב בריי קיים בעשרות שפות, ובהן גם עברית. הוא מופיע על כפתורי מעליות, על קופסאות תרופות ועל שלטים במקומות ציבוריים, ויש גם צגים אלקטרוניים שמתרגמים טקסט ממחשב לנקודות שעולות ויורדות מתחת לאצבעות. כל זה התחיל בנער בן חמש־עשרה, שלא הסכים לקבל את העובדה שעיוורים לא יכולים לכתוב.