כשהיסטוריונים רוצים לדעת מה קרה, הם מחפשים קודם כל מקורות ראשוניים, כי אלה ״עדים״ מהתקופה עצמה. מכתב של חייל מהחזית, נאום מוקלט, מטבע עתיק או תמונה מטקס — כולם מקורות ראשוניים. ספר לימוד, אנציקלופדיה או סרט תיעודי שנעשו שנים אחר כך הם מקורות משניים: הם מסכמים ומסבירים את מה שאחרים כבר מצאו.
אבל גם מקור ראשוני לא תמיד מספר את כל האמת. היסטוריון טוב שואל: מי כתב אותו? מתי ולמה? האם הכותב ראה את הדברים בעצמו או רק שמע עליהם? האם היה לו אינטרס להציג את הדברים בצורה מסוימת? למשל, מלך שחקק כתובת על הניצחונות שלו כנראה לא סיפר על ההפסדים. לכן משווים בין כמה מקורות.
טעות נפוצה היא לחשוב שמקור ראשוני הוא ״המקור הכי חשוב״ או ״הכי נכון״. הוא קרוב יותר לאירוע, אבל לפעמים מקור משני, שאסף ובדק עשרות מקורות, נותן תמונה מדויקת יותר. החוכמה היא להשתמש בשניהם ולבדוק אם הם מסכימים זה עם זה.