מהבית אל היישוב
אפשר לחשוב על הסביבה שלנו כמו על עיגולים שהולכים וגדלים. בעיגול הקטן ביותר נמצא הבית או הדירה. סביבו יש את הבניין או את החצר, אחר כך את הרחוב, ואחר כך את השכונה — כמה רחובות שנמצאים זה ליד זה. כמה שכונות יחד יוצרות יישוב: עיר, מושב, קיבוץ או כפר. והיישוב נמצא בתוך אזור גדול יותר, שהוא חלק מהארץ.
לכל מקום כזה יש שם. כשאנחנו מתארים איפה אנחנו גרים, אנחנו בעצם עוברים מהעיגול הקטן לגדול: "אני גרה ברחוב הדקל, בשכונת הפרחים, בעיר חדרה". כך גם מי שלא מכיר אותנו יכול להבין בדיוק איפה הבית שלנו.
מה זו כתובת?
כתובת היא כמו שם מלא של בית. יש בה שם רחוב, מספר בית, ולפעמים גם מספר דירה, ואחריהם שם היישוב. במושבים ובקיבוצים קטנים לפעמים אין שמות רחובות, ואז מספיק שם היישוב ומספר הבית. בזכות הכתובת הדוור יודע לאן להביא מכתב, ואמבולנס או כבאית יודעים לאן לנסוע מהר.
בכל רחוב המספרים מסודרים לפי סדר: בצד אחד של הרחוב המספרים הזוגיים — 2, 4, 6 — ובצד השני המספרים האי־זוגיים — 1, 3, 5. כך קל למצוא בית גם ברחוב ארוך. כדאי שכל ילד ידע בעל פה את הכתובת שלו ואת מספר הטלפון של ההורים.
השירותים שבסביבה
ביישוב יש מקומות שנותנים שירות לכל התושבים. יש מוסדות חינוך — גן ילדים ובית ספר. יש מקומות לבריאות — קופת חולים ובית מרקחת. יש מקומות לקניות — מכולת, סופרמרקט ושוק. יש מקומות לפנאי — גן שעשועים, ספרייה, מגרש ספורט ומתנ"ס. יש גם מקומות תפילה, כמו בית כנסת, מסגד או כנסייה, ותחנות אוטובוס או רכבת.
את רוב השירותים הציבוריים מנהלת הרשות המקומית — העירייה או המועצה. היא דואגת לניקיון הרחובות, לפינוי האשפה, לתאורה בלילה, לגינות ולבתי הספר. בראש העירייה עומד ראש העיר, ואת חברי המועצה בוחרים התושבים הבוגרים בבחירות.
להכיר, לשמור ולהיזהר
כשהולכים בשכונה כדאי לשים לב לסימנים שעוזרים לנו: שלטים עם שמות רחובות, מעברי חצייה, רמזורים ושלטים שמראים את הדרך לבית הספר או לגן הציבורי. חוצים כביש רק במעבר חצייה, עוצרים, מסתכלים לשני הצדדים ומקשיבים — ורק אז חוצים בהליכה.
כל אחד יכול לעזור לשמור על הסביבה: לזרוק פסולת לפח, לא לקטוף פרחים בגינה הציבורית, לא לכתוב על קירות, ולהגיד שלום לשכנים. שכונה שבה אנשים מכירים ועוזרים זה לזה היא שכונה שנעים לגדול בה.