כשאביר חבש קסדה סגורה, איש לא ראה את פניו. לכן התחילו, במאה ה־12 בערך, לצייר על המגנים סמלים קבועים: פסים, צלבים, אריות, נשרים, מגדלים ופרחים. הסמל עבר מאב לבן ונעשה ל״סמל המשפחה״. היו חוקים לצבעים, למשל שלא שמים צבע על צבע אלא צבע על ״מתכת״ — זהב או כסף — כדי שהסמל ייראה מרחוק.
אנשים שהתמחו בזיהוי הסמלים נקראו ״הרולדים״, והם הכריזו על האבירים בטורנירים. גם היום לערים, לאוניברסיטאות ולמדינות יש סמלים ברוח ההרלדיקה, וגם לערים רבות בישראל יש סמל עירוני, אם כי לא לפי הכללים האירופאיים.

