לפי הסיפור בספר יחזקאל, הנביא הובא אל בקעה מלאה עצמות יבשות מאוד, ונשאל אם העצמות האלה יכולות לחיות. הוא ניבא עליהן, ואז נשמע רעש: העצמות התקרבו זו לזו, עלו עליהן גידים, בשר ועור, ולבסוף נכנסה בהן רוח — והן קמו על רגליהן כמו צבא גדול.
החזון עצמו מסביר את משמעותו: העצמות הן עם ישראל בגלות, שהרגיש כאילו ״אבדה תקוותו״. ההבטחה היא שהעם יקום לתחייה וישוב לאדמתו. רבים מציינים שהמשפט ״עוד לא אבדה תקוותנו״ בהמנון ״התקווה״ עונה בדיוק לתחושה שמתוארת בחזון הזה.
יחזקאל היה כוהן שהוגלה לבבל, ושם ראה חזונות מופלאים, כמו ״מעשה המרכבה״. את פרק העצמות היבשות קוראים כהפטרה בשבת של חול המועד פסח — חג של יציאה לחירות ושל התחדשות.