יומן אימונים: הסוד שבמנוחה
יומן · כיתה ו׳ · 7 שאלות
יום ראשון. מחר מתחילים להתאמן למרוץ של בית הספר! נשארו שלושה שבועות. החלטתי שאני רצה כל יום, כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק. אם אני רוצה להשתפר, אסור לי לנוח אפילו יום אחד. אבא צחק ואמר שאני נשמעת כמו מפקדת בצבא.
יום רביעי. משהו לא עובד. רצתי ארבעה ימים ברצף, והיום הרגליים היו כבדות כמו אבנים. הייתי איטית יותר מאשר ביום הראשון! לא הבנתי איך זה ייתכן. הרי התאמנתי יותר. בסוף השיעור שאלתי את אבי, המורה לחינוך גופני, מה אני עושה לא נכון.
יום רביעי, בערב. אני כותבת את מה שאבי הסביר לי, כדי שלא אשכח. הוא אמר שבזמן אימון מאומץ השרירים לא מתחזקים. להפך, הם מתעייפים, ונגרמים בהם נזקים זעירים. החיזוק קורה אחר כך, בזמן המנוחה: הגוף מתקן את השרירים ובונה אותם קצת חזקים יותר, כדי שיהיו מוכנים לפעם הבאה. "האימון הוא האות," הוא אמר, "והמנוחה היא הזמן שבו הגוף בונה." אם לא נותנים לגוף זמן לתקן, הוא לא מספיק להתחזק, והעייפות רק מצטברת.
הוא אמר עוד כמה דברים. קודם כול, שינה. בזמן השינה הגוף עושה חלק גדול מעבודת התיקון, ולכן מי שמתאמן צריך לישון מספיק. שנית, מים: כשמזיעים מאבדים נוזלים, וכדאי לשתות לפני האימון, במהלכו ואחריו. ושלישית, חימום. לפני ריצה כדאי להתחיל בהליכה מהירה ובריצה קלה, כדי שהלב יפעם מהר יותר ויותר דם יגיע לשרירים. שריר מחומם עובד טוב יותר, וגם הסיכוי להיפצע קטן.
יום חמישי. תוכנית חדשה! ריצה יום כן ויום לא. בימים שביניהם אני הולכת עם הכלבה, רוכבת לאט על האופניים או פשוט נחה. בכל שבוע אני מאריכה את הריצה רק קצת, לא בבת אחת. בקבוק מים בתיק, ושינה לפני עשר. אמא אמרה שזו הפעם הראשונה שהיא רואה אותי הולכת לישון מרצוני.
יום שלישי, שבוע אחרי. היום היה יום מנוחה, והיה לי קשה. החברים מהשכבה רצו במגרש, ורציתי להצטרף. כמעט שכנעתי את עצמי שעוד ריצה קטנה לא תזיק. אבל אז נזכרתי ברגליים הכבדות של השבוע הראשון, והלכתי במקום זה לשחות קצת בבריכה עם אחותי. היא קראה לזה מנוחה פעילה: הגוף זז, אבל בלי מאמץ גדול.
יום ראשון, שבועיים אחר כך. משהו מוזר קרה: אני רצה פחות ימים, אבל רצה טוב יותר. הנשימה פחות כבדה, והרגליים קלות. התחלתי להבין שהמנוחה היא לא ההפך מהאימון. היא חלק ממנו.
יום המרוץ. לא ניצחתי, הגעתי רביעית. אבל סיימתי בלי לעצור אפילו פעם אחת, ושיפרתי את הזמן שלי בהרבה. אחרי קו הסיום אבי ניגש אליי ושאל: "נו, מה למדת?" עניתי לו: "שלפעמים, כדי להתקדם, צריך לדעת לעצור."