השוערת
סיפור · כיתה ה׳ · 7 שאלות
כשהמורה לספורט הודיע על טורניר הכדורגל של השכבה, כל הבנים בכיתה ה׳2 התחילו לחלק תפקידים. "אני חלוץ", הכריז עומר, "ויונתן בהגנה". אף אחד לא שאל את שירה. היא עמדה בצד, מחזיקה את הכפפות הישנות שקיבלה מסבא שלה, ושתקה.
כבר שנתיים שירה מתאמנת עם סבא ניסים בגינה הציבורית. כל יום שישי בבוקר הוא בועט, והיא קופצת, נופלת על הדשא, קמה וקופצת שוב. "שוער טוב לא מפחד מהכדור", הוא אומר לה, "ושוער מצוין לא מפחד מהטעויות שלו". שירה לא תמיד הבינה למה הוא מתכוון בחלק השני.
באימון הראשון אזרה אומץ וביקשה לעמוד בשער. עומר גלגל עיניים, אבל המורה הסכים לתת לה הזדמנות. אחרי שעצרה שלוש בעיטות חזקות ברצף, אף אחד כבר לא גלגל עיניים. "טוב", אמר עומר ומשך בכתפיים, "נראה אותך במשחק אמיתי".
בשבוע שלפני הטורניר התאמנה הקבוצה בכל הפסקה גדולה. שירה למדה לצעוק הוראות לשחקני ההגנה: "יונתן, שמור משמאל!", "תחזרו אחורה!". בהתחלה הקול שלה היה שקט, אבל לאט לאט הוא נעשה חזק וברור. גם הבנים התחילו להקשיב לה, כי מהשער רואים את כל המגרש.
בחצי הגמר זה קרה. כדור חלש ואיטי התגלגל לעברה, היא התכופפה לאסוף אותו, והוא חמק בין הרגליים שלה אל תוך הרשת. מהיציע נשמעו צחוקים. שירה הרגישה שהלחיים שלה בוערות, ורצתה רק לברוח מהמגרש. ואז נזכרה במשפט של סבא, ופתאום הבינה אותו: הטעות כבר קרתה, והשאלה היחידה היא מה עושים עכשיו. היא נשמה עמוק, מחאה כף לחבריה לקבוצה וצעקה: "ממשיכים!" עד סוף המשחק לא נכנס לשער שלה אף כדור, וה׳2 עלתה לגמר.
הגמר נגמר בתיקו, ושתי הקבוצות עברו לבעיטות עונשין. בבעיטה האחרונה עמד מולה השחקן הכי חזק בשכבה. שירה הסתכלה על הרגליים שלו ולא על העיניים, בדיוק כמו שלימד אותה סבא, וזינקה שמאלה. הכדור פגע בכפפה ועף מעל המשקוף. כל הכיתה פרצה למגרש.
אחרי הטקס ניגש אליה עומר. "סליחה שלא שאלנו אותך מההתחלה", אמר בשקט. "בטורניר הבא את בוחרת ראשונה איפה לשחק". שירה חייכה. היא ידעה שהגביע שייך לכל הקבוצה, אבל את המשפט הזה היא תספר לסבא ניסים כבר ביום שישי.