🤝 ריב בהפסקה

הכול התחיל במשחק כדורסל של שלושה נגד שלושה. השמש הייתה חמה, וכולם כבר היו עייפים וקצרי רוח. גיל קלע סל, ושירה צעקה: "לא נחשב! דחפת את איתן!" גיל צעק בחזרה: "בכלל לא נגעתי בו!" תוך שניות כולם צעקו. מישהו אמר משהו שלא היה צריך להגיד, ושירה זרקה את הכדור על הרצפה והלכה. גיל קרא אחריה: "יופי, לכי! ממילא את מפסידה תמיד!" 🔊

בשיעור שאחרי ההפסקה הם ישבו במרחק שני שולחנות זה מזה ולא הסתכלו זה על זה. גיל ניסה להתרכז בתרגילי החשבון, אבל המשפט האחרון שלו המשיך להדהד לו בראש. הוא ידע ששירה בכלל לא מפסידה תמיד. האמת היא שהיא אחת השחקניות הכי טובות בשכבה. 🔊

בדרך הביתה הוא בעט באבנים קטנות על המדרכה וחשב על הריב. בכל פעם שניסה לשכנע את עצמו ששירה אשמה, נזכר בפנים שלה כשזרקה את הכדור. היא לא נראתה כועסת. היא נראתה פגועה. 🔊

בבית, בערב, גיל סיפר לאחותו הגדולה, נוגה, מה קרה. "אז מי צדק?" שאלה נוגה. גיל חשב רגע. "אולי באמת נגעתי באיתן," הודה. "אבל היא התחילה לצעוק!" נוגה חייכה. "אתה יודע מה? לפעמים זה פחות חשוב מי התחיל. השאלה היא מי מוכן לסיים." 🔊

למחרת בבוקר גיל הגיע מוקדם. הוא חיכה לשירה ליד הכיתה, והרגיש שהבטן שלו מתהפכת. היא הגיעה יחד עם חברה שלה, דנה, וגיל כמעט ויתר. אבל אז נזכר במשפט של נוגה, ואמר מהר, לפני שיתחרט: "סליחה על מה שאמרתי אתמול. זה לא נכון שאת מפסידה תמיד. ואולי באמת דחפתי קצת את איתן." 🔊

שירה הופתעה. רגע היא שתקה, ואז אמרה: "גם אני הגזמתי. לא הייתי צריכה לזרוק את הכדור וללכת." 🔊

בהפסקה הם חזרו למגרש. לפני שהתחילו, שירה הציעה: "בואו נקבע שכשיש ויכוח, עושים ‘כדור שיפוט’ — זורקים את הכדור למעלה וממשיכים, בלי לצעוק." כולם הסכימו. איתן, ששמע הכול מהצד, אמר: "סוף סוף. כבר חשבתי שנצטרך לעבור לשחק שחמט." 🔊

מאז היו עוד הרבה ויכוחים על המגרש — אבל אף אחד מהם לא נמשך יותר מכמה שניות. 🔊