הסולו של איתמר
סיפור · כיתה ו׳ · 6 שאלות
איתמר אהב לשיר, אבל רק כשאיש לא שמע אותו. בבית, כשהיה לבד, היה מגביר את המוזיקה ושר בקול רם מול המראה, עד שהחדר כולו התמלא בצלילים. אבל בכיתה, גם כשהמורה שאלה שאלה ואיתמר ידע את התשובה, הוא העדיף לשתוק ולהשפיל את מבטו. הקול שלו, כך הרגיש, שייך רק לו, ואין סיבה לחלוק אותו עם אף אחד אחר.
יום אחד נכנסה לכיתה רותי, המורה למוזיקה, והודיעה שבית הספר מקים מקהלה לקראת טקס סוף השנה. "כל מי שרוצה מוזמן להגיע לחזרות ביום שלישי אחרי הלימודים," אמרה. איתמר הרגיש את ליבו מקפץ משמחה, אבל מיד הופיע גם הפחד המוכר. במקהלה, חשב לעצמו, שרים בין הרבה ילדים, ואיש לא ישים לב דווקא אליו.
בחזרות הראשונות הכול התנהל בדיוק כפי שקיווה. הוא עמד בשורה האחורית, שר בשקט ונהנה מההרגשה שהקול שלו מתערבב בקולות של כולם. אבל בחזרה הרביעית עצרה רותי את השיר באמצע, הלכה לאורך השורות והקשיבה לכל ילד מקרוב. כשהגיעה אל איתמר, נעצרה לרגע וחייכה.
"יש לך קול צלול ונקי," אמרה. "אני רוצה שאתה תשיר את הבית הראשון לבד, בסולו." איתמר הרגיש שהרצפה נשמטת מתחת לרגליו. הוא מלמל משהו על כאב גרון, אבל רותי רק הניחה יד על כתפו ואמרה: "תחשוב על זה בנחת. אין שום לחץ."
באותו ערב סיפר איתמר לסבתא שלו, חנה, על ההצעה. סבתא הקשיבה בסבלנות, ואחר כך סיפרה לו שכשהייתה נערה הציעו לה לנגן בפסנתר בטקס של בית הספר, והיא סירבה מרוב פחד. "עד היום אני חושבת על הערב ההוא," אמרה בשקט. "הפחד עבר אחרי יומיים, אבל החרטה נשארה איתי שנים." איתמר שתק זמן רב ולא ענה.
למחרת ניגש אל רותי בהפסקה ואמר שהוא מוכן לנסות. בשבועות הבאים התאמן בכל הזדמנות: בבית מול המראה, בלחש בדרך לבית הספר, ואפילו במקלחת. רותי לימדה אותו לנשום עמוק מהבטן לפני שהוא מתחיל, ולבחור נקודה אחת בקהל ולשיר אליה, כאילו אין באולם אף אחד אחר.
ערב הטקס הגיע. האולם היה מלא הורים, מורים ואחים קטנים. כשהמוזיקה התחילה, הרגיש איתמר שהידיים שלו רועדות. הוא נשם עמוק, כמו שלמד, וחיפש בקהל נקודה אחת, בדיוק כפי שרותי הציעה לו. הוא מצא את סבתא חנה, שישבה בשורה השלישית והנהנה אליו בעיניים נוצצות.
הקול שלו יצא בהתחלה חלש מעט, אבל אחרי כמה מילים התחזק והתמלא. כשהמקהלה כולה הצטרפה בבית השני, הידיים שלו כבר לא רעדו. בסוף השיר נשמעו מחיאות כפיים סוערות, ואיתמר הבין משהו חדש: הקול שלו לא נעלם כשחלק אותו עם אחרים. להפך, הוא רק גדל.
בדרך הביתה אמרה לו סבתא: "הערב עשית את מה שאני לא העזתי לעשות." איתמר חייך ואמר: "אולי בטקס הבא תנגני איתנו בפסנתר." סבתא צחקה, אבל איתמר שם לב שהיא לא אמרה לא.