תעלומת המחברת הכחולה
סיפור · כיתה ו׳ · 7 שאלות
חמש דקות לפני סוף ההפסקה הגדולה נכנסה תמר לכיתה ועצרה במקום. השולחן שלה היה ריק. המחברת הכחולה, שבה כתבה במשך שבועיים את המחזה לטקס סוף השנה, נעלמה. "היא הייתה פה!" קראה. "השארתי אותה על השולחן לפני ההפסקה!" הלב שלה דפק בחוזקה. בעוד שעה הייתה אמורה להתקיים החזרה הראשונה עם כל השחקנים.
תוך רגע התאספו סביבה כמה ילדים. "אולי עידו לקח אותה," לחשה מישהי. כולם זכרו שאתמול, בחזרה, אמר עידו בקול רם שהמחזה "משעמם", ושהוא רוצה לכתוב מחזה משלו. עידו, שנכנס בדיוק באותו רגע עם כדור מתחת לזרוע, הבין מהמבטים שמשהו קרה. "מה? למה כולם מסתכלים עליי?" שאל. "הייתי במגרש כל ההפסקה, תשאלו את כולם."
יובל לא הצטרף לאף אחד. הוא התקרב לשולחן של תמר והתבונן בו בשקט. הוא לא נגע בכלום, כי קרא פעם שבלשים אמיתיים נזהרים לא להרוס רמזים. אחר כך הביט סביב: על הלוח, על החלון, על שולחן המורה. כולם ידעו שיובל קורא ספרי בלשים, ובדרך כלל צחקו עליו קצת בגלל זה. הפעם איש לא צחק.
"תמר," אמר לבסוף, "כשיצאת להפסקה, הקלמר שלך היה פתוח?" תמר חשבה. "לא. סגרתי אותו." "עכשיו הוא פתוח, וחסר בו העט הירוק שתמיד יש לך." הוא הצביע על שולחן המורה. "וזה, כוס קפה. היא לא הייתה פה בשיעור הקודם, והקפה עוד חם."
"אז מה?" שאל עידו. "אז מישהו מבוגר היה כאן בהפסקה," ענה יובל. "ותסתכלו על לוח המפתחות ליד הדלת. המפתח של חדר הצילום חסר. בבוקר הוא היה תלוי שם, ראיתי." הוא חייך. "אני חושב שהמחברת לא נגנבה. אני חושב שמישהו לקח אותה כדי לצלם אותה, ושאל את העט הירוק כדי לסמן בה משהו."
באותו רגע נפתחה הדלת, ורותי המחנכת נכנסה עם ערימה גבוהה של דפים, עוד חמים מהמכונה. "הפתעה!" אמרה. "תמר, קראתי את המחזה שלך בהפסקה. הוא נהדר, אז צילמתי עותק לכל השחקנים, כדי שנוכל להתחיל ללמוד את הטקסט כבר היום. סימנתי בירוק את התפקיד של כל אחד. סליחה ששאלתי את העט שלך בלי לבקש." היא הניחה את המחברת הכחולה על השולחן של תמר.
הכיתה פרצה בצחוק של הקלה. רק תמר לא צחקה. היא הסתכלה על עידו, שעמד ליד הדלת עם הכדור, ופניו עדיין אדומות. היא ניגשה אליו. "סליחה," אמרה בשקט. "חשבתי עליך דברים לא נכונים רק בגלל משהו שאמרת אתמול." עידו משך בכתפיו. "גם אני לא הייתי צריך להגיד שהמחזה משעמם," אמר. "האמת היא שלא קראתי אותו עד הסוף."
בדרך הביתה שאלה תמר את יובל איך ידע. "לא ידעתי," ענה. "רק אספתי רמזים, ולא החלטתי מה קרה לפני שהסתכלתי על הכול. זה הכלל הראשון של כל בלש טוב: קודם בודקים, ורק אחר כך מאשימים."