🙋 כינויי הגוף

למה צריך כינויי גוף?

נסו לקרוא: ״יואב קם בבוקר. יואב צחצח שיניים. יואב אכל ארוחת בוקר.״ זה נשמע מוזר, נכון? כשמחליפים את השם בכינוי גוף, הסיפור זורם: ״יואב קם בבוקר. הוא צחצח שיניים ואכל ארוחת בוקר.״ המילה ״הוא״ מחליפה את ״יואב״, והקורא מבין מיד במי מדובר.

יש עשרה כינויי גוף עיקריים: אני, אתה, את, הוא, היא — ביחיד; ואנחנו, אתם, אתן, הם, הן — ברבים. בלשון גבוהה משתמשים גם ב״אנו״ במקום ״אנחנו״.

מדבר, נוכח ונסתר

את כינויי הגוף מחלקים לשלוש קבוצות. ״מדבר״ — מי שמדבר: אני, אנחנו. ״נוכח״ — מי שמדברים אליו, שנמצא מולנו: אתה, את, אתם, אתן. ״נסתר״ — מי שמדברים עליו, שלא משתתף בשיחה: הוא, היא, הם, הן.

דמיינו שיחה בין שלושה ילדים: מאיה אומרת לנועם ״אני מכירה את רון. הוא גר לידי.״ מאיה היא המדברת (אני), נועם הוא הנוכח (שאליו היא פונה), ורון הוא הנסתר (הוא), כי מדברים עליו ולא איתו.

זכר ונקבה

ב״אני״ וב״אנחנו״ אין הבדל בין זכר לנקבה. בשאר הגופים יש: ״אתה״ לזכר ו״את״ לנקבה, ״הוא״ ו״היא״, ״אתם״ ו״אתן״, ״הם״ ו״הן״.

כשמדברים על קבוצה של בנות בלבד, הכינוי הנכון הוא ״הן״, ולא ״הם״: ״הבנות הגיעו. הן שמחו.״ וכשפונים לקבוצת בנות אומרים ״אתן״: ״אתן מוזמנות״. כשהקבוצה מעורבת, בנים ובנות יחד, משתמשים בצורת הזכר: ״הם״ ו״אתם״.

בדיבור היומיומי שומעים הרבה פעמים ״הם״ גם על קבוצת בנות, אבל בכתיבה ובלשון תקנית חשוב להקפיד על ״הן״ ו״אתן״.

כינויי גוף ופעלים

הפועל משתנה לפי הגוף: אני כתבתי, אתה כתבת, היא כתבה, אנחנו כתבנו, הם כתבו. בגלל זה, בעבר ובעתיד אפשר לפעמים לוותר על כינוי הגוף, כי הפועל עצמו מספר מי עשה: ״כתבתי״ אומר ״אני כתבתי״, ו״נלך״ אומר ״אנחנו נלך״.

בהווה זה לא עובד. ״כותב״ יכול להיות אני, אתה או הוא, ולכן בהווה צריך לומר את כינוי הגוף: ״אני כותב״, ״הוא כותב״.

כינויי הגוף יכולים גם להתחבר למילים אחרות ולהפוך לסיומת קטנה: ״לי״ (ל + אני), ״שלו״ (של + הוא), ״ספרה״ (הספר שלה). על כך תוכלו לקרוא בשיעורים על מילות היחס ועל כינויי השייכות.

הוא, היא, הם והן כגשר במשפט

לכינויי הגוף ״הוא״, ״היא״, ״הם״ ו״הן״ יש לפעמים תפקיד מיוחד: הם מחברים בין הנושא לנשוא במשפט שאין בו פועל. ״דני הוא התלמיד החדש״, ״ירושלים היא בירת ישראל״. כאן הם לא מחליפים שם, אלא משמשים כמו גשר בין שני חלקי המשפט, ומתאימים את עצמם לנושא: ״הבנות הן התלמידות החדשות״.

ובתנ״ך ובשירה פוגשים לפעמים צורה עתיקה של ״אני״: ״אנכי״. היא נשמעת חגיגית, ובדיבור של היום כמעט לא משתמשים בה.

טיפ לכתיבה: כשיש בסיפור שתי דמויות מאותו מין, ״הוא״ עלול לבלבל. ב״יואב פגש את עידו והוא שמח״ לא ברור מי שמח. במקרה כזה עדיף לחזור על השם: ״יואב פגש את עידו, ועידו שמח״.