בספרים לילדים קטנים, בתנ״ך ובשירה מופיע לעתים קרובות ניקוד, שמראה בדיוק איך הוגים כל מילה, ולכן אין צורך באותיות עזר — זה הכתיב החסר. אבל רוב הטקסטים שאנחנו קוראים — עיתונים, הודעות וספרים לגדולים — כתובים בלי ניקוד. כדי שהקורא לא יתבלבל, מוסיפים ו׳ וי׳. האקדמיה ללשון העברית קבעה לכתיב הזה כללים.
ו׳: כמעט תמיד כשנשמעת התנועה ״או״, כמו ב״שולחן״ וב״תורה״, כותבים ו׳. יוצאי דופן מוכרים הם ״כל״ ו״לא״. ו׳ שנשמעת כעיצור באמצע מילה נכתבת כפולה: תקווה, מצווה. י׳: כשנשמע הצליל ״אי״ מוסיפים י׳ ברוב המקרים (סיפור, ציפור), אבל לא כשאחריו באה אות בלי תנועה: ״מכתב״ ולא ״מיכתב״, ״שמלה״ ולא ״שימלה״.
טיפ לבדיקה: חפשו מילה מאותה משפחה. אם ״סיפור״ נכתב עם י׳, כך גם ״סיפורים״. ואל תוסיפו אותיות סתם — ״מכתב״, ״מגדל״ ו״מספר״ (כמות) נכתבים בלי י׳. כשיש ספק אמיתי, בודקים במילון או באתר האקדמיה.