אחרי נפילת רומא לא היה באירופה שלטון מרכזי חזק, ואנשים היו צריכים הגנה. הפתרון היה שרשרת של התחייבויות: מי שקיבל אדמה מאדון גבוה ממנו נשבע לו נאמנות והתחייב לעזור לו במלחמה. כך נוצרה מעין פירמידה — המלך למעלה, מתחתיו האצילים, מתחתם האבירים, ובבסיס האיכרים, שהיו רוב רובה של האוכלוסייה.
רבים מהאיכרים היו צמיתים — איכרים שהיו קשורים לאדמה של אדון ולא יכלו לעזוב אותה בלי רשותו. הם עבדו קשה, מסרו חלק מהיבול לאדון, ובתמורה קיבלו הגנה. האבירים והאצילים גרו בטירות מבוצרות, עם חומות עבות, חפיר וגשר שאפשר להרים.
טעות נפוצה היא לחשוב שצמית ועבד הם אותו דבר. עבד היה רכוש שאפשר למכור, ואילו צמית היה קשור לאדמה — הוא לא יכול היה לעזוב, אבל גם לא נמכר בנפרד ממנה, והיו לו זכויות מסוימות. עוד טעות היא לחשוב שהמלך שלט בכול: לפעמים אצילים חזקים היו בפועל עצמאיים כמעט לגמרי.