כשמשקים שדה בהצפה או בממטרות, חלק גדול מהמים מתאדה בשמש, נשפך לשטחים שאין בהם צמחים או מחלחל עמוק מדי. בהשקיה בטפטוף מניחים לאורך שורות הצמחים צינורות דקים עם חורים קטנים — טפטפות. דרכן יוצאות טיפות מים לאט ובמדויק, בדיוק ליד השורשים. לפעמים מוסיפים למים גם דשן, כך שכל צמח מקבל גם מזון.
בישראל, שבה מעט מים, השיטה הזו שינתה את החקלאות. בנגב ובערבה מגדלים בעזרתה ירקות, פירות ופרחים גם באזורים יבשים מאוד, לפעמים בחממות. השיטה פותחה בישראל ומשמשת היום חקלאים במדינות רבות. היא חלק מכמה רעיונות שעזרו לישראל לנהל מים בחוכמה, לצד התפלה ושימוש חוזר במי ביוב מטוהרים להשקיה.
טעות נפוצה היא לחשוב שהשקיה בטפטוף מתאימה רק לחוות גדולות. משתמשים בה גם בגינות פרטיות, בעציצים במרפסת ובגינות ציבוריות. עוד טעות: לחשוב שהיא ״נותנת פחות מים לצמח״. הצמח מקבל את מה שהוא צריך — פשוט כמעט בלי בזבוז בדרך.