הכדור האדום

בגינה הציבורית, ליד הנדנדות, היה מונח על הדשא כדור אדום ועגול. בן ראה אותו מרחוק ורץ אליו. ובאותו רגע בדיוק, מהצד השני של הדשא, רצה אליו גם ילדה עם סרט צהוב בשיער. קראו לה שקד.

שתי ידיים נגעו בכדור יחד. "זה שלי!" אמר בן. "לא, שלי!" אמרה שקד. בן משך לכאן, שקד משכה לשם, והכדור לא זז לשום מקום. שניהם החזיקו חזק, ושניהם כמעט בכו.

על הספסל ישבה סבתא של שקד, ואמא של בן ישבה לידה. הן לא קמו. הן רק הסתכלו וחיכו לראות מה יקרה.

פתאום הכדור החליק מהידיים של שניהם. הוא קפץ פעם אחת על הדשא, ועוד פעם, והתגלגל לאט לאט, עד שעצר בדיוק באמצע, בין בן לשקד. בן הסתכל על הכדור. שקד הסתכלה על הכדור. ואף אחד לא זז.

ואז בן נתן לכדור דחיפה קטנה עם הרגל. הכדור התגלגל ישר אל שקד. שקד עצרה אותו עם הידיים, חשבה רגע — וגלגלה אותו בחזרה אל בן. "הופ!" תפס בן וצחק, וגלגל שוב.

הלוך וחזור, הלוך וחזור. אחר כך הם התרחקו קצת, והגלגולים נעשו ארוכים יותר. אחר כך שקד המציאה שאפשר לזרוק גבוה ולמחוא כף לפני שתופסים. בן המציא שאפשר להקפיץ פעמיים. בכל פעם שהכדור נפל, שניהם צחקו.

🍎ילדה עם סינר ורוד באה להסתכל. "אפשר גם אני?" היא שאלה בשקט. "בטח!" ענו שניהם יחד. עכשיו הם היו שלושה, ועמדו במשולש. אחר כך הצטרף ילד קטן עם כובע שמש, ואחר כך עוד שני אחים, ובסוף עמד על הדשא מעגל גדול של ילדים. הכדור האדום עבר מיד ליד, וכל מי שתפס אותו אמר שם של פרי — "תפוח!", "בננה!", "אבטיח!" — וכולם צחקו כשמישהו צעק "פיצה!"

כשהשמש התחילה לשקוע, אמא של בן קראה: "בן, הביתה!" וגם סבתא של שקד קמה מהספסל. בן החזיק את הכדור עוד רגע. "של מי הוא בכלל?" שאל. "שלנו," אמרה סבתא של שקד. "הבאנו אותו מהבית." בן הושיט את הכדור לשקד. "תודה שנתת לי לשחק," הוא אמר. "תודה שהמצאת איתי את המשחק," אמרה שקד. "תבוא גם מחר?"

בלילה, במיטה, בן סיפר לאמא: "היה כדור אחד, ושנינו רצינו אותו. ואז שיחקנו בו כולנו." "ומה היה יותר כיף?" שאלה אמא. "לשחק כולנו," אמר בן בלי לחשוב. "כדור לבד זה סתם כדור. כדור עם חברים זה משחק."

🌙אמא נישקה אותו ולחשה: "חכם שלי." בן עצם עיניים, ובחלום שלו כדור אדום ועגול התגלגל לאט על דשא ירוק, מיד ליד, מחבר לחבר, ולא נעצר אף פעם.