📦 חדר חדש בבית חדש
הארגזים הגיעו בבוקר, על משאית גדולה. עד הערב הם כבר היו פזורים בכל הדירה החדשה: ארגזים במטבח, ארגזים במסדרון, וארגזים בחדר החדש של עמית. על כל ארגז היה כתוב בטוש שחור: "ספרים", "בגדי חורף", "משחקים — לא לזרוק!"
החדר החדש היה גדול יותר מהחדר הקודם. היה בו חלון רחב, וקירות לבנים וחלקים. אבל עמית לא שמח. כשהוא דיבר, הקול שלו הדהד מהקירות. ריח של צבע טרי עמד באוויר. ובלילה הראשון, כששכב על המזרן, הוא ראה על התקרה צללים שלא הכיר — צללים של עץ זר ושל פנס רחוב שהאור שלו נכנס בזווית משונה.
"אני רוצה לחזור הביתה," הוא אמר לאבא, שבא להגיד לילה טוב. "לחדר הישן. שם הכול היה במקום." אבא התיישב על הרצפה, ליד המזרן. "גם אני מתגעגע לפעמים," הוא אמר. "בדירה הישנה גרנו תשע שנים. שם למדת ללכת. שם חגגנו לך יום הולדת עם הקוסם."
"אז למה עברנו?" שאל עמית. "כי היינו צריכים יותר מקום," אמר אבא. "וכי לפעמים צריך להתחיל משהו חדש. אבל אתה יודע מה? בית זה לא הקירות. בית זה מה שאנחנו מביאים איתנו."
אבא יצא מהחדר וחזר עם ארגז קטן. עמית זיהה אותו מיד. היה כתוב עליו: "החדר של עמית — תקרה". בתוכו היו כוכבים זוהרים מפלסטיק, אלה שהיו מודבקים על התקרה בחדר הישן. אבא הוריד אותם אחד אחד ביום האריזה ושמר אותם בזהירות.
"אני זוכר בדיוק איך הם היו מסודרים," אמר אבא. "צילמתי את התקרה לפני שהורדתי אותם." הוא הוציא את הטלפון והראה לעמית את התמונה. ואז הם הביאו סולם קטן, ובמשך חצי שעה, באור של מנורת לילה, הדביקו את הכוכבים מחדש. אותה עגלה גדולה, אותו כוכב גדול ליד הפינה, ואותו ירח חצי עגול מעל המיטה.
כשכיבו את האור, הכוכבים זהרו בירוק רך, בדיוק כמו פעם. עמית שכב על הגב והסתכל. פתאום החדר נראה פחות זר. "הנה," אמר אבא, "חתיכה מהבית הישן כבר פה."
בימים הבאים עמית ואמא תלו על הקיר את הציורים שלו, ואת התמונה מהטיול לכנרת. הוא סידר את הספרים על המדף, בדיוק לפי הסדר שהוא אוהב. ואת הדובי הישן, עם האוזן התפורה, הוא הושיב על הכרית.
ובוקר אחד, כשפתח את החלון הרחב, עמית גילה משהו שלא היה בחדר הישן: על העץ שליד הבניין גרה להקה של ציפורים ירוקות עם מקור אדום. הן צווחו וקפצו מענף לענף, והוא ישב ליד החלון וניסה לספור אותן — שבע. "ליד החדר הישן לא היו ציפורים," הוא סיפר בארוחת הבוקר. אמא חייכה.
באותו ערב, הצללים על התקרה כבר לא נראו מפחידים. עמית הכיר אותם עכשיו: הצל של העץ עם הציפורים, והצל של הפנס שמאיר את המדרכה. מעליהם זהרו הכוכבים הישנים, במקום החדש. "לילה טוב, חדר," לחש עמית. וזאת הייתה הפעם הראשונה שהוא הרגיש שהוא אומר לילה טוב בבית.