הטיפה שהשקתה את העולם
ביוגרפיה · כיתה ח׳ · 7 שאלות
בשנות השלושים של המאה העשרים הגיע מהנדס מים בשם שמחה בלאס לאחת החצרות בכרכור. לאורך הגדר עמדה שם שורה של עצים. כולם נראו דומים, חוץ מאחד: עץ גבוה ושופע, שבלט מעל כל השאר. בלאס היה אדם סקרן, והוא לא הסתפק בהשתאות. הוא התקרב ומצא את ההסבר: ליד העץ דלף צינור מים, וטיפות זלגו ממנו כל הזמן אל האדמה, ממש ליד השורשים.
בלאס נולד בפולין ועלה לארץ ישראל כאדם מבוגר, כבר מהנדס בעל ניסיון. בארץ, שבה המים היו תמיד מצרך נדיר, הוא הקדיש את חייו לשאלה אחת: איך מביאים מים לשדות, לבתים ולערים. הוא היה מהמהנדסים שתכננו את מערכות המים הגדולות הראשונות של המדינה, ובהן קו שהעביר מים מאזור הירקון אל הנגב.
כדי להבין עד כמה היה חשוב העניין, צריך לזכור את המציאות של אותן שנים. המדינה הצעירה קלטה עולים רבים, והייתה זקוקה לחקלאות שתספק להם מזון. חלקים גדולים מהארץ, ובמיוחד הנגב, יבשים מאוד, והגשם יורד בהם רק בחורף, וגם אז במידה מועטה. כל שיטה שתאפשר לגדל יותר מזון בפחות מים הייתה יכולה לשנות את פני הארץ.
את העץ מכרכור הוא לא שכח. ייתכן שהעץ לא קיבל כמות עצומה של מים, אלא קיבל אותם בצורה אחרת: מעט, כל הזמן, ובדיוק במקום הנכון. הרעיון היה פשוט: אם מים שמטפטפים לאט, היישר אל השורשים, הצמיחו עץ גדול כל כך, אולי זו הדרך הטובה ביותר להשקות. בהשקיה המקובלת של אותם ימים הציפו את השדה במים, או המטירו עליו מים ממתזים. חלק גדול מהמים התאדה בשמש, זרם הצידה או חלחל עמוק מדי, הרחק מהשורשים. טפטוף מדויק יכול היה לחסוך הרבה מהבזבוז הזה.
אבל בין רעיון להמצאה עובר לפעמים זמן רב. במשך שנים לא הצליח בלאס להפוך את הרעיון למוצר מעשי. צינורות המתכת של התקופה היו יקרים, והחורים הקטנים שבהם נסתמו בקלות בחול ובאבנית. רק כשהתפתחו צינורות פלסטיק זולים וגמישים, נפתחה האפשרות. בלאס תכנן טפטפת שבה המים עוברים במעבר ארוך ומפותל, וכך מאבדים מהלחץ שלהם ויוצאים לאט, טיפה אחר טיפה, בלי צורך בחור זעיר שנסתם מהר.
בלאס פנה לכמה גורמים, ולא כולם האמינו ברעיון. לבסוף מצא שותף בקיבוץ חצרים שבנגב, יישוב באזור צחיח שבו כל טיפת מים יקרה. באמצע שנות השישים הקימו הקיבוץ ובלאס יחד מפעל לייצור טפטפות, וקראו לו "נטפים". חברי הקיבוץ ניסו את השיטה בשדות שלהם, והתוצאות שכנעו גם את הספקנים: הצמחים גדלו היטב, וכמות המים שנדרשה קטנה.
גם אחרי שיוצרו הטפטפות הראשונות, הדרך לא הייתה סלולה. היה צריך ללמוד כמה מים צריך כל גידול, באיזה מרחק להניח את הטפטפות, ואיך מונעים סתימות. חקלאים ומהנדסים עבדו יחד, ניסו, טעו ותיקנו. ההמצאה לא הייתה רגע אחד של הברקה, אלא תהליך ארוך של שיפורים קטנים, שנמשך שנים רבות אחר כך.
היתרונות של השקיה בטפטוף רבים. המים מגיעים בדיוק למקום שבו הצמח זקוק להם, ולכן מתבזבז מעט מאוד. אפשר להוסיף למים דשן, וכך גם הוא מגיע ישר אל השורשים. הקרקע שבין השורות נשארת יבשה יחסית, ולכן צומחים בה פחות עשבים שוטים. ואפשר לגדל צמחים גם בקרקעות שבעבר נחשבו קשות לחקלאות, למשל במדרונות ובאזורים חוליים. גם בגינות ציבוריות ובחצרות פרטיות משתמשים היום בשיטה, כדי לחסוך במים.
עם השנים התפשטה ההשקיה בטפטוף לכל העולם, ונטפים הפכה לחברה בינלאומית גדולה. חקלאים במדינות רבות, ובהן מדינות שסובלות ממחסור חמור במים, משתמשים בה כדי לגדל מזון עם פחות מים. כדאי לומר ביושר שרעיון ההשקיה בטפטוף נוסה גם במקומות אחרים בעולם, ולא רק בידי בלאס. אבל הטפטפת המעשית שפיתחו בלאס ושותפיו, והאמונה העקשנית ברעיון, הפכו אותו לכלי שחקלאים רבים בכל העולם משתמשים בו.
הסיפור של שמחה בלאס מלמד כמה דברים על המצאות. הן מתחילות לא פעם בהתבוננות פשוטה, במשהו שרבים ראו ואיש לא שאל עליו. הן דורשות סבלנות, כי לפעמים צריך לחכות שהטכנולוגיה תדביק את הרעיון. והן צריכות שותפים, שמוכנים לנסות משהו חדש. ואולי גם עוד דבר: שלפעמים כדאי לשים לב דווקא לחריג, לזה שאינו דומה לכל השאר. ובפעם הבאה שתראו צינור שחור ודק לאורך ערוגה בגינה, תוכלו להיזכר בעץ אחד בכרכור, שגדל קצת יותר מכל השאר.