הלילה שבו כבה האור
סיפור · כיתה ח׳ · 7 שאלות
החשמל נפל בדיוק כשהגעתי לשלב האחרון במשחק. המסך נכבה, המזגן השתתק, ובבת אחת השתרר בבית שקט שלא הכרתי. "אוף," אמרתי לחושך. מהחלון ראיתי שכל הרחוב חשוך: לא רק הבניין שלנו, כל השכונה. אמא הדליקה את הפנס בטלפון, ואבא מצא במגירה שני נרות מחנוכה שעברה.
בהתחלה זה היה כמעט מצחיק. אחותי הקטנה, נועה, שאלה אם אפשר לאכול את כל הגלידה לפני שתימס, וההורים הסכימו, מה שלא קרה אף פעם. ישבנו במטבח, ארבעתנו, סביב הנרות, ואכלנו גלידה ישר מהקופסה. אבא סיפר שכשהיה ילד, הפסקות חשמל היו עניין רגיל במושב שבו גדל, ושסבא שלו היה מספר להם סיפורים בחושך.
אחרי חצי שעה הבנתי שהחשמל לא חוזר בקרוב. הטלפון שלי היה על עשרים אחוז, והאינטרנט לא עבד. לא היה מה לעשות, וזה הלחיץ אותי יותר משהייתי מוכן להודות. בדרך כלל, ברגע שמשעמם לי, אני שולף את הטלפון. עכשיו לא היה לאן לברוח.
ניסיתי לקרוא ספר לאור הפנס, אבל הסוללה של הטלפון ירדה מהר, ואבא ביקש שנשמור אותה למקרה חירום. אז פשוט ישבנו. נועה הציעה לשחק "אני רואה משהו", אבל בחושך זה לא עבד, וכולנו צחקנו. אחר כך אבא לימד אותנו משחק שהוא שיחק כילד: כל אחד אומר מילה, והבא צריך לומר מילה שמתחילה באות האחרונה שלה. נועה תמיד נתקעה על האות ץ. לרגע שכחתי שאני כועס על החשמל.
ואז אמא אמרה משהו שלא חשבתי עליו: "מה עם גברת פרידמן?" גברת פרידמן גרה בקומה הרביעית, לבד. היא בת שמונים ושלוש, הולכת עם הליכון, ואני בעיקר מכיר אותה כמי שמבקשת שנסגור את דלת הבניין בשקט. המעלית, כמובן, לא עבדה.
אמא ואני עלינו במדרגות עם פנס. דפקנו בדלת, ולקח לה הרבה זמן לפתוח. כשפתחה, ראיתי שהיא מפוחדת. היא ישבה בחושך כבר שעה, לא מצאה את הפנס, ולא רצתה להטריד אף אחד. "חשבתי שאולי זה רק אצלי," אמרה, וקולה רעד קצת. אמא הציעה שתבוא אלינו, והיא סירבה בנימוס, אז השארנו לה את אחד הנרות, הבאנו לה בקבוק מים, ואני הצעתי להישאר איתה קצת.
לא ידעתי על מה מדברים עם אישה בת שמונים ושלוש. אבל לא הייתי צריך לדעת. היא דיברה. היא סיפרה שהגיעה לארץ כנערה, בגילי בערך, ושבשנים הראשונות גרו במעברה, באוהל, בלי חשמל בכלל. "בלילות היינו יושבים בחוץ, כל השכנים, ושרים," אמרה. "לא היה לנו כלום. אבל לא היינו לבד." היא שרה לי שיר בשפה שלא הבנתי, ואז תרגמה אותו. זה היה שיר על ציפור שחוזרת הביתה.
ישבנו במטבח שלה, ליד הנר. הבית שלה היה מלא תמונות: חתונה בשחור־לבן, ילדים בבגדי ים, תינוק על הידיים של איש עם כובע. "זה בעלי, יוסף," אמרה כשראתה אותי מסתכל. "הוא נפטר לפני תשע שנים. מאז הבית שקט." שאלתי אותה אם היא לא מרגישה בודדה, והיא חשבה רגע. "בודדה זה לא כשאין אנשים," אמרה. "בודדה זה כשאין למי לספר." לא הבנתי אז עד הסוף מה היא מתכוונת, אבל המשפט נשאר איתי.
החשמל חזר אחרי כמעט שלוש שעות. האורות נדלקו בבת אחת, המקרר התחיל לזמזם, ומבחוץ שמענו שכנים מריעים. גברת פרידמן מצמצה מול האור ואמרה: "נו, עכשיו תלך לשחק במשחקים שלך." היא חייכה כשאמרה את זה.
ירדתי הביתה. הטלפון היה על שמונה אחוז. חיברתי אותו למטען, אבל לא פתחתי את המשחק. ישבתי על המיטה וחשבתי על זה שגברת פרידמן גרה שתי קומות מעליי כבר שש שנים, ושעד הלילה לא ידעתי עליה דבר. לא את השם הפרטי שלה, שהוא חנה, ולא את השיר על הציפור.
בבוקר, בארוחת הבוקר, סיפרתי להורים על גברת פרידמן. אבא שתק רגע, ואז אמר שהוא מתבייש קצת: כל השנים האלה הוא עבר לידה במדרגות, אמר שלום ולא יותר. אמא הציעה שנזמין אותה לארוחת שישי. נועה, שעוד לא הבינה את כל הסיפור, שאלה רק אם גם לגברת פרידמן הייתה גלידה. צחקנו, אבל אני חשבתי שאולי זו בדיוק השאלה הנכונה: האם מישהו דאג לה גם לדברים הקטנים.
מאז אני עולה אליה פעם בשבוע, בדרך כלל ביום שלישי. לפעמים אני עוזר לה עם הטלפון החדש שהנכד קנה לה, ולפעמים היא מספרת. בשבוע שעבר היא ביקשה שאלמד אותה לשלוח הודעה קולית. היא שלחה לי אחת, באותו ערב: היא שרה בה את השיר על הציפור.
אני עדיין משחק במשחקים, והחשמל לא נפל מאז. אבל לפעמים, כשאני מרגיש שאני בורח לתוך המסך, אני נזכר בשקט של הלילה ההוא, ובזה שבחושך מצאתי משהו שלא ידעתי שחיפשתי.