מאה ושלושה לייקים
סיפור · כיתה ז׳ · 7 שאלות
הילה צילמה את השקיעה בחוף שלושים ושבע פעמים. היא ספרה. בכל פעם משהו לא היה בסדר: השיער עף על הפנים, החיוך יצא עקום, או שבפינת התמונה הופיע זוג זרים עם צידנית. בתמונה השלושים ושמונה הכול הסתדר. היא הוסיפה מסנן שהפך את השמיים לכתומים יותר, הבהירה מעט את הפנים, ופרסמה.
אחר כך התחילה ההמתנה. ארבעה לייקים בדקה הראשונה. שנים־עשר אחרי חמש דקות. היא הניחה את הטלפון על המגבת עם המסך כלפי מטה, ואחרי חצי דקה הפכה אותו שוב. בכל פעם שהמסך נדלק הרגישה דקירה קטנה של התרגשות, ובכל פעם שלא היה שינוי, דקירה קטנה של אכזבה. אחיה הקטן, נועם, קרא לה לבנות איתו מגדל חול, אבל היא אמרה "עוד רגע", ולא זזה.
כשחזרו הביתה עמד המונה על מאה ושלושה. בדרך כלל זה היה משמח אותה. אבל אז, בגלילה, ראתה את התמונה של ליאור מהכיתה: היא ועוד שלוש בנות על אופניים, צוחקות. מאתיים ותשעים לייקים. פתאום מאה ושלושה נראה מעט. הילה הסתכלה שוב בתמונה שלה, ופתאום ראתה בה רק פגמים: האף, הכתפיים, החיוך המאולץ. היא מחקה אותה.
לפני ארוחת הערב עמדה הילה מול המראה בחדר האמבטיה. היא בחנה את האף שלה מצד אחד ומהצד השני, וניסתה לחייך כמו בתמונות של ליאור. משהו בחיוך הזה נראה לה זר. היא נזכרה שליאור סיפרה פעם בהפסקה שהיא מצלמת כל תמונה עשרות פעמים, ושלפעמים היא מוחקת תמונה אם אין לה מספיק לייקים אחרי שעה. אז הילה לא חשבה על זה הרבה. עכשיו תהתה אם גם ליאור מרגישה לפעמים כמו שהיא מרגישה עכשיו.
באותו ערב ישבה במרפסת עם סבתא רינה, שבאה לארוחת שבת. סבתא הוציאה מהתיק מעטפה ישנה. "מצאתי את זה כשסידרתי ארונות," אמרה. בתוך המעטפה הייתה תמונה בשחור־לבן, מקופלת בפינה: נערה עם צמה, יושבת על סלע, פיה פתוח באמצע צחוק. התמונה הייתה קצת מטושטשת, והנערה עצמה את עיניה.
"זו את?" שאלה הילה. "זו אני, בגילך. בטיול השנתי לעין גדי," אמרה סבתא. "היו לנו רק מצלמות מעטות, וכל תמונה עלתה כסף, אז לא צילמנו הרבה. בדיוק בשנייה הזאת מישהו סיפר בדיחה." "אבל את עוצמת עיניים," אמרה הילה, "והיא בכלל לא חדה." סבתא צחקה. "נכון. ובכל זאת זו התמונה האהובה עליי מכל שנות הנעורים. כשאני מסתכלת עליה, אני שומעת את הבדיחה, ומרגישה את הקור של הסלע."
הילה שתקה. היא ניסתה להיזכר במשהו מהשקיעה של היום: הצבע של המים, הרוח, הקולות. אבל כל מה שעלה בזיכרונה היה המסך: המונה, המסנן, התמונה של ליאור. היא הייתה בחוף שעתיים, וכמעט לא ראתה אותו. היא נזכרה שנועם קרא לה, ושהיא אמרה "עוד רגע". הרגע הזה לא הגיע. כשקמה סוף סוף מהמגבת, נועם כבר בנה את המגדל לבד, והגל הראשון הפיל אותו.
"סבתא," אמרה לבסוף, "כמה אנשים ראו את התמונה הזאת שלך?" סבתא חשבה רגע. "אולי עשרה," אמרה. "אבל אף אחד מהם לא ספר."
בשבוע שאחרי חזרה הילה לחוף עם נועם. הם בנו מגדל חול עצום, עם תעלה שהים מילא בכל גל. השמש שקעה, והיא שמה לב שהשמיים בכלל לא כתומים כמו במסנן, אלא ורודים ואפורים, ויפים יותר. בסוף נועם ביקש לצלם, והיא צילמה פעם אחת: שניהם מלוכלכים בחול עד הברכיים, נועם באמצע צעקה של שמחה. היא לא הוסיפה מסנן. היא גם לא פרסמה. היא שלחה את התמונה רק לסבתא, שענתה אחרי שעה: "אני שומעת את הצחוק."