ים המלח: הים שהולך ונעלם
כתבה · כיתה ז׳ · 7 שאלות
מי שנכנס למים של ים המלח בפעם הראשונה מופתע: אי אפשר לטבוע בהם, וגם אי אפשר לשחות כרגיל. הגוף פשוט צף, כמו פקק. הסיבה היא כמות המלחים העצומה במים. במי ים המלח מומסים מלחים בריכוז גבוה פי כמעט עשרה מבמי האוקיינוס, ומים מלוחים כל כך כבדים יותר, ולכן הם דוחפים את הגוף למעלה.
ים המלח מיוחד גם במקום שבו הוא נמצא. החוף שלו הוא המקום הנמוך ביותר על היבשה בכדור הארץ, יותר מארבע מאות ושלושים מטרים מתחת לפני הים. הוא שוכן בשבר עמוק בקרום כדור הארץ, ואין לו מוצא: המים זורמים אליו, אבל לא יוצאים ממנו. בחום הכבד של האזור המים מתאדים, והמלח נשאר. כך, לאורך אלפי שנים, הלך הים ונעשה מלוח יותר ויותר.
במשך מאות שנים משך הים מבקרים. אנשים מגיעים אליו כדי לצוף במים, להתמרח בבוץ השחור שלו ולנוח באוויר החם והיבש, ויש המאמינים שהמים והבוץ מועילים לעור. מתוך המים מפיקים גם מינרלים, כמו אשלג, שמשמש לייצור דשנים לחקלאות. בעבר היו לים המלח שני חלקים, צפוני ודרומי, ששניהם היו מלאים מים. כשהמפלס ירד, החלק הדרומי התייבש כמעט לגמרי, והיום מה שנראה שם כמו ים הוא בעיקר בריכות אידוי של המפעלים, שאליהן שואבים מים מהחלק הצפוני.
אבל בעשרות השנים האחרונות קורה לים המלח משהו מדאיג: הוא מתכווץ. גובה פני המים יורד בערך במטר בכל שנה. מי שמבקר באותו חוף אחרי כמה שנים מגלה שהמים התרחקו ממנו, ושבמקום שבו פעם עמדו מתרחצים, יש היום אדמה יבשה.
הסיבה העיקרית היא מה שקורה לנהר הירדן. בעבר זרמו בירדן כמויות גדולות של מים אל ים המלח, ומילאו את מה שהתאדה. היום רוב המים נלקחים לפני שהם מגיעים לשם: לשתייה, לחקלאות ולתעשייה, בישראל ובמדינות השכנות. כשמגיעים לים פחות מים ממה שמתאדה ממנו, הוא הולך וקטן. גם המפעלים שמפיקים מינרלים מים המלח, בעיקר בחלקו הדרומי, משתמשים בבריכות אידוי גדולות, וגם הם תורמים לירידה.
לירידה יש תוצאה מפתיעה ומסוכנת: הבולענים. כשהים נסוג, נשארות מתחת לאדמה שכבות של מלח. מי תהום מתוקים, שזורמים אל הים מתחת לאדמה, ממיסים את המלח, ונוצרים חללים. יום אחד הקרקע שמעל החלל קורסת בבת אחת, ונפער בור. לאורך החופים נוצרו כבר אלפי בולענים, וחלקם בלעו כבישים, מטעים ומבנים. בגללם נסגרו אתרי רחצה, ונהגים מתבקשים לנסוע רק בדרכים מסומנות.
גם החיים ליד הים השתנו. מלונות שנבנו פעם על שפת המים מצאו את עצמם רחוקים ממנה, ובחלק מהחופים נבנו שבילים ארוכים, או הופעלו רכבות קטנות, כדי להביא את המתרחצים אל המים. במקומות אחרים הרחיקו את הכביש מהחוף, כי הבולענים התקרבו אליו. חקלאים בנאות הסמוכים מספרים על מטעים שנבלעו בן לילה. מה שהיה פעם נוף קבוע הפך למקום שבו צריך לבדוק כל שנה מחדש איפה בטוח לדרוך.
האם אפשר להציל את ים המלח? הוצעו כמה רעיונות. יש שמציעים להזרים אליו מים מהים האדום או מהים התיכון בתעלה או בצינור, אבל מומחים מזהירים שערבוב של מים שונים כל כך עלול לפגוע בים בדרכים שקשה לצפות. אחרים טוענים שהפתרון הטוב ביותר הוא להחזיר לירדן חלק מהמים שלו, אבל זה דורש הסכמה בין מדינות וויתור על מים יקרים. בינתיים הוויכוח נמשך, והים ממשיך לרדת.
ים המלח מלמד אותנו שגם דבר שנראה קבוע, כמו ים, תלוי בהחלטות של בני אדם. המים שאנחנו משקים בהם שדה בצפון קשורים לחוף שנעלם בדרום. השאלה מה חשוב יותר, המים לשתייה ולחקלאות או השמירה על אוצר טבע יחיד במינו, אינה פשוטה, והיא תעסיק את הדור שלכם.