השם ״האנשה״ בא מהמילה ״אנוש״, כלומר אדם: הופכים משהו ל״אנושי״. השמש לא באמת מחייכת והעצים לא באמת רוקדים, אבל התמונה עוזרת לנו להרגיש את האווירה. ״השמש חייכה״ משרה תחושה חמה ושמחה, ו״הרוח יללה״ יוצרת אווירה של לילה סוער ואולי מפחיד.
האנשה נפוצה מאוד בשירים, באגדות ובסיפורי ילדים, אבל גם בדיבור: ״המחשב שלי החליט להתעצל היום״. כשמנתחים האנשה, שואלים: איזו פעולה או תכונה אנושית ניתנה לדבר? ואיזה רגש היא מעוררת?
כדאי להבדיל בין האנשה לבין סוגים אחרים של לשון ציורית. בדימוי יש מילת השוואה (״כמו״), ובהשאלה ההשוואה מוסתרת. בהאנשה הדבר המיוחד הוא שדבר לא אנושי מתנהג כמו אדם. עוד אמצעי קרוב הוא הגזמה — תיאור מוגזם בכוונה, כמו ״אמרתי לך אלף פעמים״ — שנועד להדגיש רגש.

