לפי התנ״ך, דוד המלך הפך את ירושלים לבירת הממלכה, ובנו שלמה בנה בה את המקדש. ירושלים הפכה למרכז הדתי והמדיני של העם, ולמקום שאליו עלו לרגל בחגים — פסח, שבועות וסוכות. התקופה שבין בניית הבית לחורבנו נקראת ״תקופת בית ראשון״.
אחרי מות שלמה התפלגה הממלכה: בצפון קמה ממלכת ישראל, שבירתה בהמשך הייתה שומרון, ובדרום ממלכת יהודה, שבירתה ירושלים ובה עמד המקדש. ממלכת ישראל נכבשה בידי אשור, ותושבים רבים הוגלו — ומכאן הביטוי ״עשרת השבטים האבודים״. בימי המלך חזקיהו נחצבה נקבת חזקיהו, שהביאה את מי הגיחון אל תוך ירושלים.
מבנה המקדש עצמו לא נשאר, וכשלומדים את התקופה משלבים בין סיפורי התנ״ך לבין ממצאים ארכאולוגיים וכתובות של עמים שכנים. לפעמים המקורות משלימים זה את זה, ולפעמים חוקרים מתווכחים על פרטים. טעות נפוצה: הכותל המערבי אינו שריד של הבית הראשון — הוא חלק מהחומה שבנה הורדוס סביב הר הבית בימי הבית השני.