מה זו סובלנות
סובלנות פירושה לקבל את זכותו של אחר להיות שונה: להאמין אחרת, להתלבש אחרת, לחגוג חגים אחרים ולחשוב אחרת. סובלנות לא מחייבת להסכים עם כולם. היא מחייבת להתייחס לכל אדם בכבוד, להקשיב לו ולא לפגוע בו בגלל השוני.
ההפך מסובלנות הוא גזענות, דעות קדומות ושנאה. דעה קדומה היא מחשבה על אדם לפני שמכירים אותו, רק בגלל הקבוצה שהוא שייך אליה. הדרך הטובה להתגבר על דעות קדומות היא פשוט להכיר.
מי חי בישראל
בישראל יש רוב יהודי, ובתוכו יש חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים. יש יהודים שמשפחותיהם הגיעו מאירופה, מצפון אפריקה, מתימן, מעיראק, מאתיופיה, מברית המועצות לשעבר ומעוד מקומות רבים. לכל קבוצה יש מאכלים, מנגינות, מנהגים וסיפורים משלה.
בישראל חיים גם ערבים — מוסלמים ונוצרים — וגם דרוזים, צ׳רקסים, בדואים ועוד. כחמישית מאזרחי המדינה הם ערבים. בישראל נשמעות עברית, ערבית, רוסית, אמהרית, אנגלית, צרפתית ויידיש, ולכל אחת מהן יש סיפור.
כור היתוך או פסיפס
בשנים הראשונות של המדינה הגיעו מאות אלפי עולים, והמדינה רצתה ליצור ״ישראלי חדש״ אחד. לגישה הזאת קראו ״כור היתוך״: כמו מתכות שמותכות יחד לחומר אחד, גם העולים התבקשו לוותר על חלק מהמנהגים, מהשפה ולעיתים אפילו מהשם שלהם.
עם הזמן התחזקה גישה אחרת, של חברה רב־תרבותית, שדומה יותר לפסיפס: כל אבן שומרת על הצבע שלה, ויחד הן יוצרות תמונה אחת. בחברה כזאת אפשר להיות ישראלי וגם לשמור על התרבות של המשפחה. יש מי שמדגיש את מה שמשותף לכולנו, ויש מי שמדגיש את חשיבות השונות — ושתי הגישות חשובות.
סובלנות בחיי היום־יום
סובלנות מתחילה בכיתה: לא לצחוק על מבטא, על שם או על מאכל ״מוזר״, לשאול בסקרנות במקום לשפוט, ולהזמין לשחק גם את מי שחדש. כשמישהו מתבדח על קבוצה שלמה, אפשר לומר בשקט ״זה לא מצחיק אותי״.
לסובלנות יש גם גבול: אין צורך לסבול אלימות, השפלה או הסתה. דמוקרטיה מגינה על הזכות להיות שונה, אבל לא על הזכות לפגוע באחרים. דווקא כדי לשמור על חברה שבה כולם יכולים לחיות יחד, צריך לעמוד מול שנאה.