🎭 השורה שנעלמה

שלושה שבועות התאמן גיל על התפקיד שלו בהצגת סוף השנה. הוא שיחק את השומר הזקן של המגדל, דמות שיש לה רק שני משפטים, אבל שני המשפטים האלה היו חשובים: בלעדיהם הנסיכה לא יודעת שהמפתח מוסתר בתוך הבאר. גיל חזר עליהם בדרך לבית הספר, במקלחת ואפילו לפני השינה, עד שאחותו הקטנה כבר ידעה אותם בעל פה. 🔊

בחזרות הכול הלך טוב. רוני, שקיבלה את התפקיד של הנסיכה, הייתה עומדת מולו בכל פעם ומחכה בסבלנות עד שיסיים. פעם אחת, בחזרה הכללית, גיל התבלבל והחליף בין המשפט הראשון לשני. כמה ילדים צחקו, והוא הסמיק עד האוזניים. המורה יעל הרגיעה אותו ואמרה שבהצגה אמיתית זה לא יקרה, אבל מאותו יום גיל התחיל לחשוש. מה יקרה אם הוא ישכח מול כל ההורים? 🔊

בערב ההצגה האולם היה מלא. גיל הציץ מאחורי הווילון וראה את אמא ואת סבתא בשורה השלישית. הוא הרגיש את הזקן המודבק מגרד לו בסנטר, ובידיים החזיק חזק את הפנס, כאילו הוא יכול להחזיק אותו במקום. הלב שלו דפק כל כך חזק, שנדמה היה לו שכל האולם שומע אותו. כשהגיע תורו, הוא יצא לבמה עם הפנס ועם הזקן הלבן המודבק, נעמד מול הנסיכה ופתח את הפה. ושום דבר לא יצא. הראש שלו היה ריק לגמרי, כמו לוח שמישהו מחק. 🔊

שנייה עברה, ועוד שנייה. בקהל מישהו השתעל. מאחורי הקלעים לחשה המורה יעל משהו, אבל גיל לא הצליח לשמוע. ואז הוא ראה את רוני קורצת אליו. "שומר זקן," אמרה בקול רם, כאילו זה חלק מההצגה, "אתה נראה עייף. אולי שכחת את הסוד ששמרת כל השנים? אולי הוא קשור למים?" 🔊

משהו נפתח בראש של גיל. "המים!" קרא, והרים את הפנס. "כן, נסיכה. בבאר העמוקה, מתחת לאבן השלישית, מחכה המפתח." הקהל מחא כפיים, ואף אחד לא הבין שמשהו השתבש. רק המורה יעל חייכה מאחורי הווילון חיוך של הקלה. 🔊

אחרי ההצגה רץ גיל אל רוני. "הצלת אותי," אמר. רוני משכה בכתפיים: "בחזרות שמעתי אותך אומר את המשפטים האלה מאה פעם. ידעתי שהם שם, רק צריך היה לפתוח להם דלת." בדרך הביתה סבתא אמרה שזה היה התפקיד הכי טוב בהצגה. גיל צחק. הוא ידע שהיא אומרת את זה בכל שנה, אבל הפעם הרגיש שהוא באמת למד משהו: גם כשמשהו משתבש, לא חייבים להתמודד לבד. 🔊